אנשים שאינם רבנים או בקיאים בהלכה, עומדים לעיתים משתאים נוכח מה שנתפס בעיניהם כדקדוק יתר בפרטים הקטנים בפסיקת הלכה. לפני שנדון בהגיון של העניין, נוכיח שההלכה מאז ומעולם דקדקה בשמירת הפרטים הקטנים. חלק א'

הקב"ה ביקש ממשה להנהיג את עם ישראל על ידי קירוב העם היהודי לאמונה בו. משה רבנו טעה בכך שהכה את הסלע ובכך הראה שהוא מבקש להנהיג את עם ישראל בכח המקל והסמכות

מרים הנביאה צמחה והייתה בתקופת שעבוד מצרים לאחת ממנהיגי בני ישראל, וביציאת מצרים נחשבה לאחת מגואלי העם. היא הוסיפה לשמור על מעמדה הרם כאחת מראשי העם במדבר, ועם הסתלקותה פסקה הבאר וניכר היה לעין כל שהיא נבעה בזכותה

הגזרה, החוק ללא טעם וללא סיבה, יכול להצטייר כגחמה אקראית וכוחנית. ככזאת היא מעוררת התנגדות. אבל לעתים המעשה ללא הסיבה הוא המעשה העמוק, שנובע לא ממערך גורמים אלא מהזהות

על פי המדרש יש מצוות שאין צורך לרדוף אחריהם אלא די לקיימן כאשר הן מזדמנות לפנינו, אבל את השלום יש לבקש ואף לרדוף אחריו. בעל העקדה מסביר את ההבדל ומעמיד על חשיבות השלום בין איש לרעהו ובין עם לעם