במהלך ביקורו של הנשיא הרצוג בטורקיה, בישלו בכירי המשלחת הישראלית ויועציו הבכירים של הנשיא ארדואן עסקה ארכאולוגית בעלת משמעות עצומה: ישראל תקבל את כתובת השילוח, שנמצאת במוזאון לארכאולוגיה באיסטנבול, ובתמורה תעביר לטורקים פריט היסטורי יקר-ערך - ככל הנראה פמוט עתיק * בכיר במשלחת הישראלית אישר את הפרטים לזמן ישראל

אולנה הצלפית לא מיצמצה כשהכוונת שלה הפסיקה לעבוד באמצע מארב. טניה החובשת לא נשברה גם כשהחבר הקרוב מת לה בידיים. קתרינה הפרמדיקית הייתה עד לפני רגע מנהלת יחסי ציבור, אלנה היא בכלל זמרת שבחיים לא אחזה בנשק וקירה, חברת הפרלמנט, לא מתרגשת מזה שנכנסה לרשימת החיסול של פוטין. הן שלחו את הילדים וההורים אל מחוץ למדינה ולמרות שיכלו להימלט, בחרו להתגייס לקרב. חמש נשים המשרתות בצבא אוקראינה מספרות למה הן מוכנות לשרת את המולדת שלהן עד המוות

השר גבריאלוס לנדסברגיס משוכנע שרוסיה לא תנצח במלחמה. שר הביטחון הלטבי ארטיס פבריקס לא חושב ש"הרוסים יהיו עד כדי כך מטורפים כדי ללכת לעימות עם נאט"ו". ישראל ניצבת בפני דילמה קשה לקראת הסכם הגרעין המתגבש עם איראן

ההתבצרות מאחורי דלת אחת שהפרידה בין הישראלים לבין ההמונים שהתנפלו על השגרירות בקהיר, הקרב בידיים חשופות בקונסוליה המותקפת בברלין, והיריות תוך כדי נסיעה בג'יפ שדוהר בלב וינה. לוחמים לשעבר באגף האבטחה של השב"כ חושפים בספר חדש את החזית הפחות מוכרת של מערכת הביטחון בחו"ל, ומגלים איך עוקפים את האיסור הבינלאומי להעלות נשק למטוס, איך משתלטים על מחבלת שמחזיקה רימון עם נצרה שלופה ומתי היה הרגע שבו הבינו שצריך לבדוק מזוודות בנתב"ג

אין דבר שיכול באמת לעצור את הצבא הרוסי באוקראינה, זולת עוצמה צבאית שכנגד. צבא יבשה חזק, מיומן, ומוכן להפעלה, עם רזרבת מילואים שמהווה כוח מחץ הוא אחד מיסודות ההרתעה https://twitter.com/mod_russia/status/1501911790510395393?s=20&t=_-dXCQ5... באוקטובר 2016 ביקרתי ברוסיה, ולאחר סיור במוזיאון המלחמה ובכיכר האדומה, החלטתי לקרוא ולהעמיק על ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, נשיא רוסיה, המוביל היום מהלך מלחמתי שמשנה את פני העולם. כל מי שמכיר את ההוויה ברוסיה בשני העשורים האחרונים לא אמור להיות מופתע מדבר, בטח לאחר מהלכי פוטין בעשור האחרון. מהביקור ברוסיה נותרתי עם התרשמות ברורה – נשיא רוסיה יפעל ולא עוד הרבה זמן למיצוב עצמו כמנהיג היסטורי לצד לנין וסטאלין. כך זה היה נראה אז, ב-2016. ומדוע? חוקרי הז'אנר של יחסים בין לאומיים בוחנים התנהלותו של מנהיג בשלושה ממדים – הממד האישי-פסיכולוגי, הממד הפוליטי, והממד של המערכת הבין לאומית. ברמה האישית, ולדימיר פוטין ששרת כרב-סרן ב-ק.ג.ב, הביון הסובייטי, והוצב במזרח גרמניה, בדיוק בתקופת ההתפוררות של ברית המועצות, ראה במו עיניו את נפילתה של חומת ברלין, הוא חווה את פירוק האימפריה,  הוא נפגע, והפטריוטיות שלו ספגה עלבון קשה. הוא לא שכח את הרגע. פחות מעשור לאחר האירוע הזה, בשנת 2000 פוטין כבר היה נשיא רוסיה, וכל מהלכיו מאותו יום כוונו לרגע הזה אותו אנו חווים בימים אלו – התרסה בוטה מול המערב המערב מפספס בענק בניתוח של פוטין ושל צבאו – הזלזול, שלא לומר התנשאות כלפי הרוסים מצד המערב מתבטאת במבוכה קשה בימים אלו. כנגד מהלך צבאי אגרסיבי כל שהמערב מציע הוא סנקציות כלכליות – זאת מבלי להבין שהתרבות הרוסית לא מתרשמת מכך, ואפילו מזהה זאת כאישוש להבנתם לחולשת המערב. התרבות הרוסית לא רק שאינה מתרגשת מקשיי כלכלה – זהו בכלל האתוס של העם הרוסי, עם עני, קשה יום, שכל הוייתו היא סביב פטריוטיות הנשענת על עוצמה צבאית וממדים גאוגרפיים עצומים. הרוסים לא מפחדים, לא מתרגשים, ואפילו מתחזקים נוכח קשיים. כך, בניתוח תמציתי של הרמה בין לאומית, והבין מעצמתית מסביר בפשטות לאן פניו של פוטין מועדות. ברמה הפוליטית אתגריו של פוטין לא היו מורכבים במיוחד, מהרמה המוניציפלית בה הנהיג את סנקט פטרבורג לאחר סיום שירותו בק.ג.ב, דרך הקשרים שתווה במעלה הדרך, החיבור לבוריס ילצין, נשיאה של רוסיה בשנות ה-90, החיבור לאוליגרכים, וביצוע תפקידים משמעותיים בראש מנגנון הביון, לאחר מכן כראש המועצה לביטחון לאומי, ובהמשך כראש ממשלה תחת ילצין. פוטין זינק כמטאור לתוך הואקום הפוליטי ברוסיה תוך מיצוי כשרוני במיוחד של יכולת בין אישית – הוא תמיד תואר כאדם נאמן שיעשה במקצועיות רבה הכל עבור מנהיגו. פטריוט אמיתי וצנוע בהתנהלותו, שזכה במהירות להילה מובהקת בצמרת הממשל הרוסי, שיש אומרים שנגוע עד היום בשחיתות מופלגת. גם בשורות הצבא הרוסי פוטין זוכה להאדרה – הוא בקיא היטב במתרחש, חי את רוח חייליו ומקפיד לבקרם לעיתים תכופות. הוא הבין כבר בשנות ה-90 את חשיבותו של הצבא, שנחל אז תבוסה מביכה בצ'צ'ניה. גם את זה פוטין לא שכח, וזמן קצר לאחר הכתרתו לנשיא הוא "סגר את המעגל" והביס את הצ'צ'נים בהתקפה אגרסיבית ואכזרית. פוטין, אם-כן, הוא מנהיג שצמח מתוך הממסד הביטחוני, זינק במהירות לעמדת הנהגה מתוך ואקום פוליטי, תווה קשרים לרוחב ולעומק צמרת העסקים והשלטון, התחבר מאוד לצבאו, ולרגע לא שכח את תחושת התבוסה כאשר האימפריה הסובייטית התפוררה לנגד עיניו, אז, בסוף שנות ה-90 בהיותו קצין בדרג בינוני בברלין. הוא זכר את ההשפלה מצד מערב, ושנות יהיה זה נכון לומר שמבט על הפלישה לאוקראינה בימים אלו, מראה כי צבא רוסיה לא מרשים במיוחד - הוא מתנהל בגמלוניות וחסר יצירתיות. לא ניתן לזהות תמרון מהיר, אין מהלכים מבריקים, הרמה המבצעית רחוקה ממה שרבים דימיינו, אבל זה צבא לוחם ונאמן למנהיג, ואף אחד לא מתכוון שם לחזור לרוסיה עם הזנב בין הרגליים. השוואת העוצמות בין רוסיה ואוקראינה מצביעה באופן חד וברור – "אין כוחות" כמו שאומרים בשכונה. עניינית, הצבא הרוסי ירמוס את אוקראינה. ניתן להניח שפוטין חשב שמראה טורי השריון יובילו לכניעה מיידית, כפי שהיה בגאורגיה ב-2008. הוא שגה, אך מרגע שהבין שלא תהיה כניעה הוא החליט לפעול בכל הכוח, וכך הוא עושה. הצבא הרוסי מתקדם לאט אך בעקביות, מוביל לחץ רב על המערב, שהסנקציות שלו פועלות כבומרנג - אף אחד ברוסיה לא יתרגש מעליית מחירים וסגירת סניפי מקדונלדס, אבל עלייה דרמטית במחירי הדלק בשלב מסויים תהיה בלתי נסבלת במערב. הכפריים, שמהווים את עיקר אוכלוסיית רוסיה לא יתרגשו מכל אלו. פוטין לעומת זאת, לא יעצור. אין דבר שיכול באמת לעצור אותו, זולת עוצמה צבאית שכנגד, ואת זה אין לאף אחד כוונה להפעיל, ולא בטוח שיש יכולת מיידית להפעיל. למרות הדיסאינפורמציה וחוסר