כדורגלן קריית ים, שאיבד את רגלו בתקיפת חמאס: "קשה לעכל, אבל יכול להיות גרוע יותר כבר חשבתי שאני מת". על האירוע: "ברחנו לבונקר, זרקו לשם רימונים וירו עלינו. היו גופות על גופות"

מכותרות העיתונים משתקף הזעזוע הבינלאומי מהמתקפה הרצחנית של חמאס: "אזרחים ניצודו בבתיהם כטרף, החוטפים גררו לעזה ילדים, אימהות וסבתות". תמונתה של נועה ארגמני מובלת לרצועה מופיעה על כל השער של "דיילי מייל": "נחטפה ע"י טרוריסטים מפסטיבל שלום". סנדיי טלגרף: "זה 11 בספטמבר של ישראל", "לה רפובליקה" האיטלקי: "קטסטרופה מודיעינית כמו של יום כיפור"

כדורגלן העבר כתב על המתקפה הרצחנית "זה מחדל עצום ובגידה של מישהו מבפנים!! אחרת אין הסבר לטירוף הזה", ברשת קוראים: "סתום את הפה"

ביתו של בנצי אופק, אביו של גיל, בכפר עזה מוקף במחבלים

הרבה סימני שאלה עלו במהלך יום השידורים הארוך שנכפה עלינו אתמול. זה התחיל מהשאלות המיידיות: איפה צה"ל? לאן נעלמו כל המיליארדים שהושקעו בבניית "המכשול" מעזה? איפה המודיעין? המסקנות שלמדנו ממלחמת יום כיפור שפרצה בדיוק לפני 50 שנה? איפה היו התצפיתניות שבדרך כלל מזהות כל יתוש שמנסה להסתנן מהרצועה אל שטח המדינה? איך אף אחד לא שם לב שחבורת רוצחים פשוט עושה את הדרך הלוך ושוב מעזה, בלי שאף אחד אפילו שוקל לנסות לעצור בעדם? בתוך שעה, כשהתמונה התחילה להתחדד, השאלות הפכו לדחופות יותר: האם מישהו מנסה להציל את החיים של התושבים שנצורים בבתים שלהם? מי אחראי על הביטחון שלנו בעצם? איפה ראש הממשלה? השרים? מי מנהל את האירוע? מי מגיע להציל את הישראלים שנצורים בביתם? ומתי? חברתי מיטל קויפמן סיפרה בטור שכתבה מהממ"ד בקיבוץ בעוטף עזה על רגעי האימה שבהם הפחד הציף את כל פינות החדר המאובטח. היא סיפרה איך חוש הריח שלה זיהה את אבק השריפה שחדר דרך קירות הבטון, איך חוש השמיעה שלה זיהה את צרורות הירי והצעקות בערבית מחוץ לחלון, אבל משהו בחוש השישי שלה בוודאי אמר לה שהכל יהיה בסדר. הרי אנחנו בצד של הטובים, המנצחים, גיבורי אנטבה וששת הימים. נכון שהפריפריה מופקרת כבר עשורים, התקציבים הוסטו לדברים חשובים יותר כמו חלוקת ממתקים בבתי כנסת וכוחות הביטחון עסוקים בעיקר בשמירה על סוכות פרובוקטיביות של מתנחלים - אבל כשפורצת מלחמה כל הפוליטיקה נדחקת לפינה. תיכף יבואו להציל אותנו, למרות הכל. הרי זו השעה שבאמת "אחים אנחנו".