זה קרה, נדמה לי, ביום ראשון שעבר. בסביבות תשע בבוקר התקשר חבר קרוב שלי. "ראית ערוץ 2?", הוא שאל, אבל לא ראיתי. "היו קטעים עם אברי גלעד", הוא סיפר. החבר הזה מחזיק באמונה תפלה על פיה כל מי שמזיק לי מקבל, כמעט מיד, עונש משמיים. אני, חובה לציין, לא שותף לאמונה הזו. אבל החבר המשיך לספר: "אברי הגיש את התכנית עם דנה וייס, בסקירת העיתונות הם הגיעו למעריב ואז הוא שפך עליך קיתון של רותחים".מה שפך? "אמר משהו כמו הנה עתונאי שיש לו עתון, שמנהל ...

מי ששוכר אוטו לטיול בחו"ל כדאי שידע שיש פתח חדש לקחת מכם עוד קצת כסף. בדרך חוקית, אלגנטית, כשאתם כבר נמצאים חזרה בארץ, אחרי ששכחתם את שכירת הרכב פתאום אתם מגלים שמופיע סכום במטבע חוץ שירד היישר מהכרטיס האשראי שלכם. תרגיל אוטו.בשדה התעופה בחו"ל ממתין לכם האוטו ששכרתם. האמת, הלוואי ובבית היה לנו אוטו כזה, חדש, נוצץ, ריחני, הממתין לכם בשלווה בין אלפי מכוניות. הוא רק שלכם -לשבוע, רק לפני דקה עזבתם את דלפקי החברה בשדה התעופה בחו"ל, הגעתם עם הטופס המתאים מהחברה ...

אף טקס לא יתקיים, שום דברי זיכרון לא יינשאו, אפס ימי עיון ייערכו, ואין בנמצא חצוצרות שיתקעו תרועה עגמומית כאשר ביום רביעי הקרוב יציין מי שציין, אם בכלל, 22 שנים לפרוץ האינתיפאדה הראשונה. לפני קצת יותר משנתיים, כאשר הלך והתקרב התאריך העגול "20 שנה ל-", לרגע חשבתי שזה יקרה. הרי אצלנו בעיתונים יש חיבה ילדותית לתאריכים עגולים. טעיתי. לא היה מוסף מיוחד, גם לא כתבה. לא בטלוויזיה, ולא בעיתונים או באתרים הגדולים. האינתיפאדה, זו עם האבנים והאלות ...

"אתה עובד עלי". זה כל מה שהיא היתה יכולה לומר. "אתה עובד עלי". ושוב, ועוד פעם. "לא יכול להיות. אתה עובד עלי!".ראיתי הרבה סיפורים משונים במשך שנותיי בעיתונות, אבל נראה לי שזה אחד מההזויים ביותר שבהם. סיפור שמעבר לפיקנטריה ולתענוג הבלשי המסוים שמספקים סימני השאלה הרבים שמרחפים מעליו, הוא מלמד גם כמה דברים על פניה העכשוויים של העיתונות, או כמו שהיא מכונה עכשיו - תעשיית התוכן. הידיעה שצצה בפורומים העוסקים בסקופים קפצה לנו מול העינים ...

1. פעמיים בשנה קורה משהו מיוחד בחנות קטנה. 2. הוא מת והיא חיה פעמיים בשנה יש לי מפגש עם קבוצה של אנשים שאיני מכיר. כולנו מתכנסים בחנות קטנה, במרכז העיר. במשך השנים למדנו את הפרצופים אחד של השני, וכבר מחייכים אחד לשני בידידות צבועה ומסתדרים בתור ארוך, כמעט ואין שיחות חולין, כי הרי לא היה אדם שטרח להכיר בנינינו. כך אנו עומדים, מדי פעם נפרד מהחבורה אחד, מניד ראשו בשלום בלתי נראה ויוצא את הדלת והתור זז קצת. יש גם משפטים קבועים שכולנו אומרים, פעמיים בשנה אנו מקבלים את ...

הכאב על הקורבנות בשריפה בכרמל לא נשכח וצורב עמוק בלב. הכאב מול מראות ההר השרוף מתכהה מעט מול הפריחה המטורפת שעוטפת בימים אלה את הכרמל, מול ההתחדשות. כדאי לחזור ולטייל בשבילים אהובים, עתה שהפריחה כל כך יפה, מסלול אחד מבין עשרות הכרמל של אחרי השריפה זכה לחיבוק כואב ואוהב מהציבור. מדי סופשבוע אפשר לראות קבוצות מטיילים סקרנים ואוהבים שמגיעים לסיורים לראות בעיניהם את נזקי השריפה, את הסיורים מארגנים גופים ירוקים, רשות הטבע והגנים, קק"ל ועוד. מדריכים ...

לליל הסדר הראשון, האמיתי, הגעתי רק בגיל 24. אז למדתי מה זה חיבוק משפחתי, פתחתי הגדה בפעם הראשונה ולמדתי להנות ממאכלי החג. היתרון במיזוג הגלויות זיכרונות הילדות שמלווים אותי מחג פסח לא קשורים לשום דבר יהודי. בבית הורי היינו מתכנסים בערב פסח לפינת האוכל הקטנה. אמי הכינה מעט ממאכלי החג שזכרה מבית הוריה בפולין, הניחה מפה חגיגית, סימן שחג היום. על השולחן היתה כיכר לחם שחור, אבי בצע אותו בהפגנתיות, בשקט. בדממה אכלנו את ארוחת הערב שהיתה מעט מפוארת, בבתים מסביב כבר נשמעה ...

המפגש עם המספר על הזרוע יהודי קטן קומה, מעט שיער אפור ש"פיאר" את קרחתו. אפו ארוך, כיאה ליהודי, הטיל צל תמידי על פה קטן. ששני קמטים עמוקים תחמו את שפתיו הקצרות. גבות עבות שהטילו צל על העיניים. מתחת לסבך הגבות הציצו עיניים חכמות, עיניים מאירות, מתעניינות, צבען ירוק דלוח. סתם בן אדם, אחד שרובינו לא היינו שולחים בו מבט נוסף. את הפנים נשא גוף רזה, כמעט שלד עצמות, גבו כפוף, גיבנת קטנה מוסיפה את החותמת, לפניך שבר אדם. שדיבר בקצוות פיו היה מתאסף רוק, מפעם ...