אלמוניים ריססו בליל שבת קודש גרפיטי ושפכו צבע בשטיבלאך 'בית ישראל' שבשכונת בית ישראל בירושלים, הרקע למעשה הנפשע תוך חילולה של השבת ופגיעה ברגשות המתפללים עדיין אינו ברור, ככה"נ המשטרה תפתח בחקירה, שמואל בן ישי - צלם "חדשות 24" תיעד במוצ"ש את תוצאות הזוועה.

לכבוד ידידי שואל כענין רבי גמליאל בהראי"ד רבינוביץ' שליט"א מחבר הספרים הנודעים 'גם אני אודך' בכמה מקצועות התורה שוכט"ס ובברכת כוח"ט בסשצ"ג הוא וב"ב כמענה לשאלתו בדבר ת"ח ומרביץ תורה שהקליטו את שיעוריו והכניסום ללא רשותו למאגר שיעורים של 'קול הלשון', וכעת דורש בתוקף שיציאו את ההקלטות מהמאגר כיוון שחושש, בענוותנותו, שאולי טעה בדבר הלכה ואולי לא דייק מספיק בדבריו וכו', ומאידך בניו ותלמידיו רוצים להשאירם במאגר, ומנהל המאגר שואל האם אכן חובה להוציאם כבקשתו. ראשית, ראה בספרי ויאמר שמואל בארוכה במש"כ שם בענין זכויות יוצרים והדעות והגדרים בזה. והנה להני פוסקים הסוברים שישנה בעלות על יצירה רוחנית, והנוטלם עובר בגזל, וכדעת האגר"מ או"ח ח"ד סי' מ' אות י"ט וסיעתו, א"כ מדין חו"מ יכול הוא לעכב בכל תוקף להשאיר שיעוריו במאגר, כיון דהוא הבעלים על יצירותיו ושיעוריו ועל כל ההקלטות שנוצרו הימנו. וזה פשוט. ואולם להדעות הרבות הסוברות שאין בעלות מוחלטת של האדם על יצירתו הרוחנית, הנה כאן כבר יש לומר דאע"ג דאינו יכול לעכב מדין בעלותו ודיני חו"מ, אך יש בזה משום 'ואהבת לרעך כמוך' דמאי דסני עלך לא תעשה לחברך, ואם האדם חושש שמא פסק שלא כהלכה או שמא לא דייק, א"כ יכול הוא להתבייש מפסקיו התמוהים. וגם אם לא יתבייש בהם, הלא יכשיל הוא את הציבור בד"ת לא נכונים לאמיתן, ובשמי שמיא יתבעוהו על כך שיצאה תקלה מתחת ידו. וא"כ עלינו לכבד את רצונו ולא לגרום לו לתקלה, שאולי תצא מתחת ידו, ולו מדין 'ואהבת לרעך כמוך'. ואמנם לא ברור שדבר כזה מעוגן ממש בהלכה, שיוכל אדם למנוע את פרסום שמו רק מחשש שאולי ואולי יתבייש או ייענש בשמים אם אולי ואולי דבריו לא יהיו נכונים. ושו"מ שהאגר"מ הנ"ל, העוסק בגדרי זכויות יוצרים, מדבר ממקרה זה גופא, וכתב וז"ל: "בעל הדברי תורה כיון שאמר זה ברבים שכל אחד יכול להעתיק על טייפ אין לו שום רשות למנוע מלעשות טייפס, אם לא כשאמר לכל אלו שבאו לשמוע שאינו אומר אלא כשיבטיחו לו שלא יעשו טייפס מזה מאיזה טעם שאינו רוצה לפרסם דאף שלא שייך איסור גזל על זה איכא עכ"פ איסור מלעבור על דעתו אף כשיודעין השומעין שאינו רוצה גם בלא התנה וכ"ש בהתנה שאסור שהרי הטריחוהו באופן שאמר שאינו רוצה והוי כעשו מלאכה באחד בעל כרחו. ואף שהוא דברי תורה שחייב הרב להשמיע יש הרבה שאינו ראוי לפרסם משום שאין למסור אותם לכו"ע ויש שאין מורין כן וכדאשכחן בגמ' טובא, ולפעמים מחמת שלא ברור להרב אם דבריו נכונים ובדעתו שעוד יעיין בדבר אם הם ראוין, ויש נמי רשות להרב לאסור בשביל זה שלא יעשו טייפס דשמא יראה אח"כ הרב שאין דבריו נכונים ויתבייש, אף שמסתבר דאין לו רשות לאסור על התלמידים דבר כדי שלא ישכחו וכדי שיוכלו לחזור עליהן דהא זהו ג"כ מצורכי הלמוד לתלמידים הוא אך שיצום שלא יפרסמו עד שיאמר להם שהוא ראוי גם לפרסם, אבל על טייפ שהוא נעשה על זמן רב וליתן גם לאחרים יכול לעכב שלא יעשו כלל, אבל עכ"פ הוא ענין איסור אחר ולא איסור גזלה", עכ"ל האגר"מ, וחזי' דנחית בס"ד לסברא דידן. וכמו"כ הגר"י בלוי שליט"א בס' פתחי חושן גזילה וגניבה (פ"ט אות כ"ז) כתב דמהאי טעמא אין להדפיס חידו"ת מכתבים שנמצאו לאחר מות הת"ח אלא אם אמר בחייו שראוי להדפיס את כתביו, שלעיתים כותב לעצמו הדברים שלא בעיון כה"צ ושמא חזר בו מהם. ושו"ר ג"כ ד' שו"ת בצל החכמה ח"ד סי' פ"ד במש"כ בזה. ובס' מנחת צבי להגר"צ שפיץ שליט"א (ח"א סי' י"ח) כתב בפשטות דיכול מחבר לאסור להדפיס ספריו מטעם שהאחרים לא ידפיסו דבריו כראוי ותצא תקלה מתח"י. וציין לתשו' בית יצחק יו"ד סי' ע"ה שהתיר רק לבניו להדפיס כתביו מפני שהאחרים לא ידקדקו בדבריו ולא יציאום מתוקן כהוגן, כפי שהבנים הרוצים בכבוד אביהם ובכבודם שלהם עצמם, יוציאום לאור כהוגן. וציין גם לצוואת החת"ס בזה, שכ' שלמרות שהתיר בחייו להדפיס את דבריו בחייו, אך לאחר פטירתו חפץ שרק בניו יעשו זאת, כיון שהם ידקדקו טפי בליבון דבריו ובדיוקם, עי"ש בדבריו הנעימים. ועיינתי בשו"ת בית יצחק, שציין לו בס' מנחת צבי, ולא משמע ממנו כלל כמו שכתב, אלא אדרבה מתיר הוא להדפיס ד"ת, וגם דעתו שאין ירושה בזה כנודע ואין בעלות על יצירות רוחניות כי אם בגין חוק המלכות ודד"מ. וא"כ לא ברירא לי אמאי יכול הבעלים לאסור להדפיס דברי תורתו לאחר מותו. כי אם האיסור הוא לתא דואהבת לרעך כמוך וכדו', שמא יתבייש ע"י פרסום דבריו, הרי מת וכבר אינו מתבייש. ומש"כ בשם החת"ס, לא ראיתי דברי צוואתו ואפשר דהוא רק בקשה לעשות רצון צדיק, אך לא מעיקר הדין. ובשו"ת בית יצחק וגם בשו"ת בצל החכמה הנ"ל דנו בהא דיומא ד' ב' מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר 'וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר'. ועיין בזה במג"א או"ח סי' קנ"ו סק"ב. והנה בנדו"ד מצד אחד י"ל דל"ש לאסור מצד שהרב עצמו מסר דבריו לרבים, וביותר מאפי תלתא, וא"כ לא יכול לטעון שאינו רוצה שיפרסמו הלאה, אחר שהוא עצמו פירסם דברי תורתו ברבים וכבר נודע הדבר ואיתבדר בי מדרשא. ומנגד אכתי יל"ע דשמא איכא ביה עניינא דבל יאמר, דהנה אף שעצם הדברי תורה פורסמו ברבים, מ"מ התפרסמו הם מפי השמועה, ורצון הרב הוא שיתפרסמו רק מפי השמועה, (ואז אם תצא תקלה מתחת ידו יאמרו הלומדים שהתלמידים לא העבירו את הדברים כהוגן, ואין למדין מכלי שני ושלישי וכו', ולא יסמכו על הדברים למעשה). אך לא מפיו עצמו, דרך הקלטות שבמאגר 'קול הלשון', שאז אלו הם דבריו עצמו והשומעים לא יוכלו לומר ששמא הדברים לא הועברו כהוגן, ונמצא הרב מתבייש מהדברים, או שנמצא מכשיל את הרבים בהוראה שלא כהוגן, וכאמור, כאשר מפריע לאדם מהפרסום, כי חושש לנזק רוחני העלול לצאת מכך או לבושה, הרי"ז בכלל 'ואהבת לרעך כמוך'. וראיתי כעת בשו"ת משנה הלכות ח"ה סי' קצד שדן במחלוקת ראשונים בנדו"ד וסבר שלחלקם זהו ממש איסור דאורייתא הא דבבל יאמר, ולחלקם זהו רק ענין דרך ארץ, עי"ש. וראה בכל הני ספרים שדנו מד' התוספתא הנודעים בפ"ז דב"ק גבי הגונב ד"ת. אך לכאו' ענין אחר הוא, דהתם מפרסם החידו"ת של האחרים בשמו שלו ואילו הכא אדרבה, בעל החידו"ת אינו רוצה שיפרסמו אותם בשמו, ואין בזה ענין של גניבה, אלא ענין של צער השני ומידות טובות, וכנ"ל. ולסיכום נמצאנו למדים שלדעות הסוברות שליוצר יצירה רוחנית ישנה בעלות על יצירתו,וגם בדברי תורה, עי' בזה בספרי שלהי דקייטא בסוה"ס ובספרי ויאמר שמואל, אזי יכול הרב לאסור מתוקף בעלותו להכניס את שיעוריו למאגר. ולהדעות שאין בזה בעלות ממונית, אזי סו"ס יכול האדם למנוע אחרים לגרום לו בושה או חשש של הכשלת הרבים בדברים שאינם מדוייקים, וכפי שכתבו האגר"מ והמנחת צבי והפתחי חושן. ואף שלענ"ד לא היה מקום לאסור בזה מצד חששות שכאלה של אולי ואולי יתבייש וכדו', מ"מ כבר הורה זקן רבנו האגר"מ ואין להרהר אחר דבריו. ומ"מ כעת חושבני דאפשר דגם האגר"מ לא התכוין שביכולת האדם למנוע בושתו גם באופן רחוק כזה, אלא כוונתו היא שכאשר הרב מרשה להקליט רק לצורך תלמידיו ולא לצורך פרסום הדברים, ועושה זאת משום חשש הבושה וכו', אזי 'איכא עכ"פ איסור מלעבור על דעתו אף כשיודעין השומעין שאינו רוצה גם בלא התנה וכ"ש בהתנה שאסור שהרי הטריחוהו באופן שאמר שאינו רוצה והוי כעשו מלאכה באחד בעל כרחו', כלשון האגר"מ. והיינו דאיכא איסור לעשות מלאכה באחד בעל כורחו, וכיון שעצם ההקלטות שמקליטים לפרסום ברבים הוא שלא ברצונו, לכן הוי כעשו בו מלאכה שלא ברצונו. אך כאשר הרב מסר שיעורים ורצה בהם, ורצה שיקליטוהו לצורך תלמידיו, ואכן כך עשו, שההקלטות הראשוניות היו לצרכים שהוטבו בעיני הרב, ורק בהמשך השנים העבירו אותם למאגר 'קול הלשון', אזי בכה"ג א"א להכלילו בגדר העושה מלאכה בעל כורחו, וצ"ע לע"ע. ואמנם גם א"נ שזכותו של אדם למנוע בושה עתידית, מ"מ זה דוקא בושה מחיים. אך אחר מיתה ל"ש בושת, ואם מכניסים השיעורים למאגר אחר פטירתו בלא ידיעתו, אין בזה חסרון. אלו הרהורי הדברים שחשבתי בהם כעת בדבר שאלתכם החשובה, והנני בברכה מאהבה רבה לכתיבה, תרתי משמע, וחתימה טובה בספרן של צדיקים ומזכי הרבים המזהירים ככוכבים. ידידוש"ת ט' באלול התשע"א, אלעד שמואל ברוך גנוט

אלמונים חיללו את 'שטיבלאך - בית ישראל' בירושלים, ריססו כתובות ושפכו צבע במהלך השבת. המשטרה צפויה לפתוח בחקירה.