השופט מזוז הגדיל ועשה ונתן סעד שכלל לא התבקש לו על-ידי העותרים: צו המונע את מינויו של כל מועמד אחר עד לדיון בעתירה, אותו קבע לעוד שבועיים. כלומר – ואקום תפקודי במערכת המשפט מעשה ידיו של ביהמ"ש העליון. טוב היה עושה השופט מזוז אם היה פוסל עצמו מלדון בסוגיה בה בעצם הכריע כבר מראש

עמית: יש ממש בטענת המדינה לפיה עליה לשמור על קופתה שהיא המקור להתמודדות עם המשבר; מדיניות המיסים נמצאות בליבת המדיניות הכלכלית ובית המשפט העליון נוטה שלא להתערב בהן

מסכנה אחת אין ולא תהיה לאיש אפשרות לשמור על הרשות השופטת: מפני עצמה. הסכנה שבכניסת בית המשפט לזירה הפוליטית היא בראש ובראשונה לו עצמו. איפה הימים ששופטי בית המשפט העליון כתבו בפסקי-דינם על הצורך בריסון עצמי בבוא בית המשפט לשקול התערבות בסמכויותיהן של הרשויות האחרות?

לא זו בלבד שבג"ץ החליט, בעקבות עתירות לוחמניות, להגן על החלטת בית משפט השלום לאפשר לי לחזור לפעילות ציבורית מלאה — בג"ץ גם קבע, שאין בי "דופי מוסרי מובנה", ושאינני עבריין מין. גלאון וחברותיה מודעות היטב להחלטות אלה של בתי המשפט, אבל בזדון בולט הן מתעלמות מהן ועושות הכל כדי להעלימן מידיעת הציבור

טוען שמזוז מנע מינוי ממלא-מקום חילופי לפרקליט המדינה למרות שלא התבקש לעשות זאת, תקף אותו בכנס בחיפה וקיים חשש שיזדהה עם מנדלבליט משום שהוא עצמו כיהן כיועץ המשפטי לממשלה

הפגנת הדגלים השחורים נועדה "להפחיד" את מנהיגי כחול לבן ולהרתיעם מפני הסכם עם נתניהו, ולהתריס נגד הוראת הממשלה על מניעת התקהלויות באמצעות איום בבג"ץ, כחלק מהמאבק העקרוני על הבכורה, המבנה והיחסים בין זרועות הממשל בישראל. גם בהפגנה זו הצליח יחסית השמאל במצגת וכשל בהשגת עיקרי היעדים