"גזר דין מוות לתיירות בכנרת". כך מגדיר יוסי נבעה, ראש עיריית טבריה ויו"ר איגוד ערים כנרת, את דרישת משרד הבריאות להציב בחופי הכנרת שלטים שיפרטו את אמצעי הזהירות הנדרשים מהמתרחצים, בעקבות החשש להימצאות האמבה Naegleria fowleri, המוכרת בציבור כ"אמבה אוכלת מוח". הדרישה מגיעה בשעה שענף התיירות סביב הכנרת נמצא במשבר עמוק. על פי נתוני הרשויות המקומיות ואיגוד ערים כנרת, במהלך חגי תשרי נרשמה צניחה דרמטית של עשרות אחוזים במספר הנופשים באזור בהשוואה לחגי תשרי בשנה שעברה. בענף מייחסים את הירידה, בין היתר, לפרסומים על החשש להימצאות האמבה במי האגם. כדי לסבר את האוזן, נתוני איגוד ערים כינרת, שמסכמים את עונת הרחצה שתסיים ביום שבת הקרוב (10 באוקטובר 2026) מצביעים על כ-2.5 מיליון נופשים מתחילת השנה ב-16 חופי האיגוד השקטים, לעומת 3.3 מיליון נופשים אשתקד - כלומר, ירידה של כ-800 אלף נופשים! הסיבות העיקריות לירידה במספר הנופשים הינן סגירת חופי הכינרת בהנחיית פקע"ר עקב מלחמת 'שאגת הארי' מתאריך ה-28.2 ועד ה-9.4, תקופה שכללה את חג הפסח ועיד אל פיטר, העמוסים בדרך כלל בנופשים, וכן האירוע המצער של הדבקת ילד באמבה בספטמבר האחרון (תחילת תקופת החגים), בעקבותיו תפוסת הנופשים בחגי תשרי הייתה נמוכה משמעותית משנים עברו. תזכורת: האמבה בכנרת מבריחה את הנופשים: ביטולים ומבול טלפונים

דווקא ביום שאחרי טקסי הזיכרון, ראוי להזכיר שהאיום הקיומי הגדול ביותר על ישראל אינו נמצא מאחורי הגבול, אלא בגבול הפנימי שמפלג אותנו ומשרת רק פוליטיקאים תאבי שלטון וממון

"7 באוקטובר" הוא תאריך נוראי עבורנו בישראל, יום שבו אנו מתאבלים על הזוועות שביצע חמאס לפני שלוש שנים. אך מעטים יודעים כי לתאריך הזה יש משמעות עמוקה גם בפרק אחר בתולדות העם היהודי. סיפורה של יהדות סלוניקי שביוון. לפני 82 שנה, ב-7 באוקטובר 1944, התקוממו באושוויץ-בירקנאו אסירים יהודים שהנאצים כפו עליהם לעבוד בתאי הגזים ובמשרפות. ביניהם הייתה קבוצה דומיננטית של יהודים יוונים, רבים מהם מסלוניקי, שהקהילה היהודית העתיקה והתוססת שלה כבר הושמדה כמעט לחלוטין בשואה. האסירים, שידעו כי גם הם נידונו למוות, תקפו את אנשי האס-אס והעלו באש את אחת המשרפות במחנה. כ-450 אסירים נרצחו במהלך המרד או הוצאו להורג לאחר דיכויו. עדויות מספרות על יהודים יוונים שנלחמו עד הרגע האחרון, וחלקם אף שרו שירי פרטיזנים יווניים ואת ההמנון הלאומי של יוון לפני מותם. מעשה של אומץ וגבורה בלב מכונת ההשמדה. עוד בנושא: ישראלית באתונה: אחרי השואה אני שואלת "איך זה קורה שוב?"

איך מסכמים את מה שקרה ולא קרה לתרבות הישראלית מאז האסון הנורא באסונות? בשורה התחתונה, מנצחים לא היו בשלוש השנים האלה, ובטח לא מנצחים מוחלטים. אבל היו מי שהפסידו קצת פחות מאחרים, והיו תופעות שבלטו לטובה או לרעה יותר מאחרות. בסך הכל היה נאחס גדול וזיפת מזוקק, בואו לא ניתמם. שלוש שנים שעברו כל כך מהר ועם זאת כל כך לאט. שנים שבמהלכן כמעט אפסה התקווה להשבת החטופים בחיים, כשהיה נדמה כי נגזר על ליאור אשכנזי לתפור תורנויות לנצח בכיכר החטופים, בגרון ניחר ולב צולל שאסור לו ללבוש יותר מדי בגלוי על שרוולו המטאפורי, כדי לא להרוס את המשפחות ההרוסות ממילא. למזלנו היה סוף טוב לחלק מהחטופים. לא מספיק מהיר ולא למספיק שבויים, ואז עוד ועוד משורדי השבי התחילו לפרסם ספרים, רבי מכר במידה זו או אחרת. פורטיסחרוף שאלו פעם כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה. בהשאלה, כמה ספרים אפשר לכתוב על השבי? מתברר שאינספור.

לפני כמה חודשים הקדיש בוי ג'ורג' שיר לנרצחי מסיבת הנובה, ועכשיו הוא לוקח את המחווה צעד אחד קדימה. הזמר הבריטי הכריז היום (חמישי) על הופעה נוספת בישראל, שתוקדש לקהילת הנובה ולבני משפחותיהם, תחת הכותרת "We Will Dance Again" (עוד נרקוד שוב). השיר "We Will Dance Again", יצא ביולי שעבר ולווה בקליפ ששילב צילומים של צעירים שנרצחו במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. כעת, אותו מסר ילווה גם את הופעתו השנייה בישראל.