פרק שמונה של "שעת נעילה" הוא הראשון שכמעט כל ההתרחשויות בו מתכנסות לתוך לוקיישן אחד: בבסיס המפקדה בנפח נמצא כוח השריון שחולץ מ-87 ובו מרקו ומלאכי; מני בן דרור ובנו יוני שנמצאים בהליכי שיקום יחסים; ודפנה ואבינועם, שנפגשים לראשונה. הדמויות היחידות שלא נמצאות איתנו בשלב זה הן ריקי, שנשארה בירושלים; אלוש - היכנשהו על ג'יפ בעומק השטח שבשליטה הסורית; ויואב מזוז, שלא נראה על המסך מזה שני פרקים, והסדרה נותנת לנו להניח שלא נשארו לו הרבה סיכויים להישאר בחיים. סביר שהוא נמצא באותו מקום שבו הושאר, ליד תחנת האוטובוס לא הרחק מהקיבוץ הפיקטיבי גשר-צבי. השאלה היחידה: חי או מת? בקרוב העלילות שוב יתפצלו לשני אגפים נפרדים לפחות, אבל כעת, רגע לפני היציאה לקרב על עמק הבכא, מגיעים לחדר הפצועים, ו(כמעט) כולם נשברים - מי בגוף ומי בנפש. לא כולם זכו להגיע אפילו לזה: בתחילת הפרק אלוש ומרקו מגלים בין ההרוגים את המט"ק כספי, ולידו דמות נוספת שקשה היה לזהות (האם זה גוטרמן? או שמא בכוונה חייל אקראי ובלתי מזוהה, להמחיש את המוות שבכל מקום).

האם פמיניסטית אוהבת את שלומי שבן? אם תשאלו אותי, התשובה היא קודם כל "כן". רק אחר כך, בנבירה ממושכת אל ראשית האלף הנוכחי, הופך הכן הגאה ל"כן, אבל זה מורכב". לא מעט ביקורת הופנתה לשבן לאורך השנים מכיוון חוגים פמיניסטיים, והמוזיקאי המוערך מודע אליה, מגיב, מקבל ומתגונן לפרקים. כמי שהעריצה אותו בשנות נעוריה ונהנית להאזין לו עד היום, אני מזדהה עם האמביוולנטיות שחווה שבן עצמו נוכח הביקורת. לא רק מפני ששבן עבר תהליך משמעותי מאז צאת אלבומו הראשון, אלא גם מפני שלאותו אלבום, "שלומי שבן", שיצא בשנת 2000, שמור עדיין מקום חם בלבי. הוא הצחיק אותי, עודד אותי, סקרן אותי אינטלקטואלית והרחיב את אופקיי המוזיקליים. למעשה, אין לי זכות כל כך לבוא לשבן בטענות, מפני שאני עצמי לא נחשפתי לבעייתיות שבטקסטים הוותיקים עד לעת האחרונה. זה קרה באוגוסט האחרון, עם הופעת סרטון שעצר את שטף הגלילה המשמים שלי בפייסבוק. שמו "דניאל.ה", קאבר של המוזיקאית עדי שחם ל"דניאלה", שירו של שלומי שבן מאלבומו הראשון. חלק ראשון בפרויקט לציון 20 שנה לצאת אלבום הבכורה של שבן - ריאיון עם המוזיקאי חלק שני בפרויקט - שבן מספר את הסיפורים מאחורי השירים חלק שלישי בפרויקט - ניתוח האלבום מפרספקטיבה של עשרים שנה

ערוץ כאן חינוכית עובר מאפיק 23, לאחר ששידר בו חצי יובל שנים, לאפיק 80. במקביל גם משיק אפליקציה, אתר ולוח שידורים חדש עם 20 סדרות מקור, אליו יצטרפו בין השאר עדי אשכנזי, אסי ישראלוף, יניב ביטון, הנכד של מוטי קירשנבאום והבן של נורמן עיסא

מסיכומי שנת 2020 של ספוטיפיי עולה כי הישראלים האזינו השנה ליותר מוזיקה ישראלית בהשוואה לשנתיים שקדמו לה. האמן המושמע ביותר בישראל הוא עומר אדם. בעולם ניצבים בפסגת ההשמעות הראפר באד באני ובילי אייליש. וכאן קטף את שני המקומות הראשונים במצעד הפודקאסטים בארץ

בשלב מסוים באוטוביוגרפיה הטרייה של אובמה, הוא משחזר את הביקור הרשמי שלו במצרים, במסגרתו נשא את נאום קהיר המפורסם. הנשיא לשעבר מספר כיצד נתקל בתחריטי קיר מן התקופה הפרעונית, ואז חשב לעצמו עד כמה הכל בר-חלוף, ואיך תככי חצר מלכותיים שפעם נראו ברומו של עולם, התאדו ונמחקו בפרספקטיבה של זמן. "הכול נשכח, הכול חסר חשיבות", הוא כותב. "כולם עפר ואפר כבר מזמן, בדיוק כמו כל נאום שנשאתי, כל חוק שאישרתי וכל החלטה שקיבלתי. גם הם יישכחו במהרה. בדיוק כמו שאני וכל האהובים עלי נהיה לאפר ביום מן הימים". זה נשמע יפה וצנוע על הנייר, אבל האם אובמה באמת מאמין בזה? קשה שלא לפקפק בכך. אם כן, למה טרח להתיישב ולסכם את דברי ימי הנשיאות שלו בספר עב כרס שמתפרש על פני 700 עמודים, מה עוד שהם מסכמים רק את החצי הראשון של כהונתו ומכינים את הקרקע לספר המשך, שמן הסתם יהיה ארוך לא פחות? עם סופר צללים או בלעדיו, מי שבאמת מרגיש כמו אבק ברוח כנראה לא היה טורח לסכם את פועלו בכל כך הרבה מילים. התוצאה מתהדרת בשם "ארץ מובטחת" (לא להתבלבל עם ספר של ארי שביט בשם דומה), ויצאה השבוע בתרגום מזורז לעברית בהוצאת ידיעות ספרים, רק מעט לאחר שפורסמה ברחבי העולם ועוררה כמובן תהודה רבה. אובמה סוקר בה את תחילת הקריירה הפוליטית שלו, את עלייתו המטאורית בשמי המפלגה הדמוקרטית ואת אירועי המפתח בקדנציה הראשונה שלו, מן ההתמודדות עם המשבר הכלכלי של 2008 ועד חיסולו של בן לאדן - ועד שנגמר לו הכוח או הדיו, והוא עצר כדי לקחת אוויר עד הפעם הבאה. הנשיא לשעבר, שתמיד היה ידוע ביכולותיו הרטוריות, עושה זאת בצורה יסודית ומפורטת שמובילה למסת המילים האדירה, ובין השאר מתעקש משום מה לשרטט את גזרתו של כל מי שנקלע לדרכו. נתניהו, אם מישהו תהה, מתואר כמי שיש לו גזרה של שחקן פוטבול. טקסטים ארוכים כאלה נוטים להתפזר לכל הכיוונים, אבל זה של אובמה, כיאה לו, קוהרנטי ומגובש. אם הייתי צריך לסכם אותו בשורה אחת, אז אפשר - יותר מאשר אוטוביוגרפיה, "ארץ מובטחת" הוא נזיפה. לכל אורכו, הנשיא לשעבר מנצל אותו כדי לנזוף במי שהעכירו את רוחו במהלך כהונתו: בשמאל שהלך ונהיה צדקני, ומנגד גם בימין שהלך ונהיה פופוליסטי, כשאלה וגם אלה נטו לפעול לפי אינטרסים במקום לעמוד בסטנדרטים שלו ולהיות אנשי חזון. הוא נוזף במנהיגי העולם למיניהם, שגם הם התעקשו לא פעם לחשוב בקטן ולא בגדול כפי שציפה מהם, ויותר מכולם, מי שצריכה לעמוד בפינה מבחינתו היא התקשורת, שלאורך ימי חייו עברה תהליך מסוכן של הצהבה, ובמקום לכתוב ספרים של שבע מאות עמודים כמוהו, ביכרה להתמקד בקליק-בייטים, בהוצאת דברים מהקשרם ובהשטחת הדיון.