בעקבות שידורי הפיגוע אמש (חמישי) שר התקשורת הנדל פנה ליו"ר הרשות השנייה עדן בר טל בכדי שיכנס במהירות את המועצה לבחינת כללי הסיקור בזמן פיגוע טרור. הנדל התייחס לכתבי ערוצי החדשות שצילמו והעבירו את המצוד אחר המחבל בשידור חי. שידור המצוד זכה ללא מעט ביקורת ברשתות על כך שהפריעו לכוחות הביטחון ויצרו בהלה. השר אמר, "אמש היתה הפקרות בסיקור התקשורתי. צילומי כוחות תוך כדי פעילות, שידור סרטונים של הפיגוע." עוד הוסיף השר שהוא "מבין את הצורך לדווח ולהתחרות מול ערוצים אחרים אבל הצרכים הביטחוניים גוברים. בזמן מלחמה ברור לחלוטין שיש שטח צבאי סגור. כתב יכנס רק בליווי ואישור הצבא או המשטרה. זירת פיגוע שבה המחבל עדיין מסתובב חמוש היא זירת לחימה. "אין שום הבדל גם אם מדובר בדיזנגוף בתל אביב. בפיגועים הקשים שידענו בעבר של מחבלים מתאבדים ידעו כלי תקשורת להפסיק לצלם מקרוב את ההרוגים והפצועים. הם קיבלו החלטה עצמאית. לא היתה רגולציה. גם היום זה נדרש לצד סגירת אזורי לחימה מצד כוחות הביטחון".

הפנים של יעקב אחימאיר, בשבתו כפרשן באולפן של אמנון לוי ברשת, אומרות כנראה הכול. ביום של רעש תקשורתי בלתי נגמר, זה אולי היה הדימוי הכי חזק אתמול: עיתונאי ותיק, איש מקצוע שראה כבר הכול ודיווח כבר על הכול, יושב בפאנל הפרשנים, וממתין לתורו לדבר. יותר משהוא מדבר, המבט שלו צועק מיאוס. בשלב מסוים הוא מדבר על איך הפכה הפוליטיקה הישראלית "למעשה רמייה של הציבור". בהמשך יביע ייאוש מחוסר היציבות של השיטה הדמוקרטית בישראל. אבל יותר מכל, המבט זועק: בוז לשובו של הפלונטר הפוליטי, בוז להתנהלות נבחרי הציבור, בוז לחוסר הטעם שבעוד סיבוב בחירות ועוד אחד. נדמה שלתחושה הזאת שותפים כעת בימין ובשמאל כאחד, ללא קשר לעמדה. טעם השעה הוא טעם של אכזבה וסלידה מהאנשים שאנחנו אמורים לשאת אליהם עיניים. הטריגר למערבולת הנוכחית הוא פרישת יו"ר הקואליציה ח"כ עידית סילמן מהקואליציה וחבירתה למחנה השני, במה שעשוי להוביל אולי לקריסת הממשלה הנוכחית ולפיזור הכנסת - דרך שבסופה ממתינות מן הסתם בחירות נוספות. ובישראל, בין אם אתם תומכי דרעי או הורוביץ, בחירות הן לא אירוע לאומי - אלא מצב נפשי. כשריח הקלפי עולה באוויר, עולים מחדש השדים הקמאיים, הקמפיינים הארסיים והקלישאות החבוטות. אנחנו לא צריכים ללכת רחוק כדי להיזכר. אולפני הטלוויזיה הם השדה שבו כל זה מלבלב במיוחד.