מייד עם כניסתו לתפקיד, הכריז שר התקשורת החדש על כוונתו לסגור את תאגיד השידור הציבורי. כך הכניס אלפי משפחות לחרדה של איום על מקור הפרנסה שלהם - כאלף עובדי התאגיד, ועוד מאות מעובדי תעשיית הטלוויזיה. למרבה המזל המהלך הזה נבלם, בין השאר בזכות התגייסות של העיתונאים והיוצרים. אבל ההכרזה הזאת סימנה את השידור הציבורי ואת עובדיו באופן שלילי. התקפות על עיתונאים בישראל, ההסתה ברשתות החברתיות, האלימות ברחובות, תיוג כלי תקשורת ועיתונאים כאויבי העם והמדינה על ידי פוליטיקאים ונבחרי ציבור, סימון עיתונאים באופן אישי כבוגדים, כינוי רשתות הטלוויזיה "ערוצי אל ג'זירה", מניעת ראיונות מעיתונאים שמנסים לעשות את תפקידם המקצועי והתמסרות רק לעיתונאים מטעם (שופרות בלשון העם), אלימות פיסית נגד עיתונאים שמסקרים אירועים ציבוריים, הפרעות לשידורים, דריסת מעמדה של האמת, רמיסת רעיון בדיקת העובדות, ספינים, בדותות ושקרים שמוהלים ומעוותים את תמונת המציאות - כל אלה משפיעים באופן ישיר ואנוש על מצבה ומעמדה של העיתונות בישראל. למגמות האלה יש השפעה אנושה בטווח הארוך. להשפעה הזאת קוראים אפקט מצנן. ככל שעיתונאים ועיתונאיות מותקפים יותר, הם הופכים פגיעים יותר. ואז, באופן מודע או בלתי מודע, הם נמנעים מלסקר אירועים או תופעות שנויים במחלוקת, הם נמנעים מלבצע תחקירים שעוסקים באופן ישיר במוקדי הכוח, והם ממתנים את הטון הביקורתי, שהוא אחד מכלי העבודה המרכזיים של עיתונאי מקצועי. וכך נפגע חופש העיתונות לאט-לאט ושוקע. זוהי כמובן פגיעה קשה בעיתונאים עצמם, אבל זו פגיעה אנושה בציבור, בשיח הציבורי, בזכות הציבור לדעת, בשוק הדעות, בחופש הביטוי, וביכולת של האזרחים להבין את תמונת המציאות כהוויתה, בצורה אחראית ובלתי מוסתת.

שוב תקלה, שוב חדשות 13: כיתוב בכותרות המהדורה עם תחילתה האשים - לפחות באופן ניסוחו - את ראש הממשלה נתניהו בהריגת נשים וילדים במהלך המבצע הצבאי בעזה. את קידום האייטם - כשלעצמו לגיטימי, שדן במחיר שמשלמים חפים מפשע בעזה על החיסולים הממוקדים - ליווה "סופר" עם הטקסט "באישור ראש הממשלה: נשים וילדים נהרגו בתקיפה הלילית". במקביל, הצילום תורגם לאתרים פלסטינים בינ"ל כאישור ציוני לביצוע פשעי מלחמה.