נראה שסיום שביתת התסריטאים מעבר לפינה: גילדת התסריטאים והאולפנים והסטרימרים הגדולים הגיעו להסכם טנטטיבי על חוזה חדש לשלוש שנים, המבטיח לסיים את השביתה בת 146 הימים, שגבתה מחיר כבד בכל תעשיית התוכן. המשא ומתן בין איגוד התסריטאים של אמריקה (ה-WGA) ובין ארגון העל של חברות ההפקה האמריקאיות (AMPTP) הגיע לקו הסיום ביום ראשון, לפני כניסת יום כיפור, לאחר חמישה ימים רצופים של משא ומתן. על פי הדיווחים, התסריטאים זכו לתוספות פורצות דרך בהסכם המינימום הבסיסי של הגילדה, אך הפרטים יתפרסמו במלואם רק אחרי שעורכי הדין של שני הצדדים יסכמו את כל האותיות הקטנות וההסכם ייחתם בפועל. במזכר לחברי הגילדה כתבה ועדת המשא ומתן של ה-WGA: "אנו יכולים לומר בגאווה רבה שהעסקה הזו יוצאת דופן - עם רווחים והגנות משמעותיים לתסריטאים בכל אגף של החברוּת". עוד הבהירו במזכר שהמחאות ברחובות ייעצרו, אבל "השביתה עצמה עדיין תהיה בתוקף במהלך תהליך אישור החוזה ואשרור הגילדה". לראשונה מאז 1960: שביתה משולבת של התסריטאים והשחקנים משתקת את הוליווד

כבר 27 שנים וחצי, מהיום בו נולדתי אי שם בבת ים, אני מחזיקה בשם מיכל קדוש. קצת אחרי שהתגייסתי ב־2014, הפך שמי הפרטי לשולי עבור מרבית קרוביי, ומאז הוכתר שם המשפחה שלי כדרך הכמעט בלעדית לפנות אליי, סימן ההיכר שלי, והכביש הישיר ללבי. במילעיל ומילרע לסירוגין, לא פוסלת. היחידים שעדיין קוראים לי מיכל, אגב, הם הבנק, הביטוח הלאומי, ומספר מוסדות ציבוריים שלא עודכנו בהתפתחויות. ומדוע פצחתי בהקדמה ההיסטורית הזו? השבוע צפיתי בקרועים, הסדרה החדשה של רון כחלילי ברשת 13 על המזרחים, לפחות במחציתם אם לא ברמ"ח איבריהם, שבחרו "להשתכנז". להיטמע בתרבות הסו קולד מיינסטרים ולעזוב את עיירות הפיתוח מהן הגיעו. לוותר על כבלי החברה שהכירו, לשבור תקרות זכוכית, ולהתקבל למילייה שלא היה מסתכל עליהם לכאורה לולא השינוי. אני מודה שבאופן די מפתיע, זה תפס אותי לא מוכנה.