103 נרצחים בחברה הערבית מתחילת 2025, מעל 300 פצועים, ותחושת התהום רק מעמיקה. סוף השבוע האחרון, כולל מוצאי חג השבועות, היה מהמדממים שידעה החברה הערבית בשנים האחרונות. אך נדמה שהשיח הציבורי והתקשורתי בישראל ממשיך להתנהל במנותק מוחלט מהמציאות הזו. הקורבנות נקברים, בני משפחותיהם זועקים, אבל בשידורי האקטואליה מדברים על הסכם הגרעין, עסקת החטופים או חוק הגיוס. על הפשיעה שותקים. מאז חילופי הממשלות בראשית 2023, שיעורי האלימות בחברה הערבית זינקו לשיאים היסטוריים. בשנים 2023 ו-2024 מספר הקורבנות היה גבוה פי שניים ואף יותר לעומת כל שנה קודמת. ועדיין, באותה תקופה עצמה, הסיקור התקשורתי למגפת הרצח דווקא צנח כמעט פי ארבעה. אפשר להבין ירידה מסוימת בסיקור כאשר ברקע מתנהלת מלחמה כוללת, אך הבחירה של עורכים ומגישים להדיר נושא כה קריטי לשוליים, גם בתקופות רגיעה יחסית, היא בחירה מערכתית וההשלכות שלה חמורות. כשעורכי החדשות מתעלמים, סדר היום הציבורי מתעצב בהתאם. וכשאין לחץ ציבורי, גם הממשלה לא מרגישה מחויבת לעשות דבר. הכתובת הייתה על הקיר כבר בתחילת כהונת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. לא צריך להזכיר שוב מי תרם לבנייתו הציבורית של בן גביר. הרי זו הייתה בדיוק אותה תקשורת ישראלית שדאגה לארח אותו שוב ושוב ב"מדורת השבט" של הרדיו והטלוויזיה. אבל גם לאחר שהתמנה לשר אותה תקשורת לא העזה להקשות עליו. בדיקה של "מדד הייצוג" העלתה כי לאורך 99 ראיונות והתבטאויות פומביות, השר בן גביר לא נשאל אפילו פעם אחת על גל הרציחות בחברה הערבית. לא מדובר באירוע חד-פעמי או בהיסח הדעת - מדובר במדיניות שקטה של טיוח והסחת דעת.