איראן מרחיבה את בסיס הטילים אימאם עלי בקרבת חורראמבאד, כ-1400 ק״מ מירושלים - טווח שהטילים האיראנים יודעים לעבור. האם איראן מתכוננת להרתעה הדדית מול ישראל?  https://twitter.com/Orion__int/status/1482746213133066242?s=20 איראן מרחיבה את בסיס הטילים אימאם עלי (33.0081819,46.5645444) השוכן בין בקרבת חורראמבאד (Khorramabad). כך לפי דיווח של Orion__int. על פי דיווח של nti.org, מדובר בבסיס המאחסן טילי שיאהב-3 בבונקרים תת קרקעיים.  האתר ממוקם במרחק של 35 ק"מ מחורראמבאד על הכביש ל-Koohdasht. בסיס האימאם עלי שייך לחטיבת אל-חדיד, יחידה הכפופה לכוח הטילים של משמרות המהפכה. המרחק האווירי של הבסיס מירושלים הוא כ-1400 ק״מ. טווח שהטילים האיראנים לא יתקשו לגמוע בעת פקודה.  ההרחבה של איראן יכולה להתפס כעבודות הרחבה שגרתיות, כפי שעושות מדינות אחרות בבואן להרחיב או לצמצם בסיסים צבאיים. והן יכולות להיתפס גם בהקשר רחב יותר של הכנות לקראת מצב של הרתעה הדדית מול ישראל.  בחודשים האחרונים רמת המתח הביטחוני בין איראן לישראל גואה בשל שיחות הגרעין בוינה, כאשר שני הצדדים לא ממש בטוחים לאן יוביל כשלון בשיחות. חלק מהפרשנים טוענים כי במקרה כזה, פנינו למלחמה.  חלק אחר טוענים שפנינו לסטטוס קוו. הרי מינואר 2018 ועד היום, כמעט ארבע שנים, אין פיקוח מעשי של האו״ם על תשתית הגרעין האיראנית. ייתכן ויהיו עוד כמה שנים כאלו, אם לא יהיה הסכם.  בתפיסה ריאליסטית, איראן צריכה להתכונן למלחמה עם ישראל ולהרתעת ישראל. הרחבת בסיס טילים שיכול לאיים על ירושלים יכולה להתפס כפעולה בכיוון זה. כמו גם, סביר להניח כי המודיעין הישראלי מודע להרחבות בסיסים צבאיים באיראן, בטח כאלו שאפשר לקלוט את השינויים בלווינים וכאלו שמאיימים בטווח על ירושלים.  אם כן יהיה הסכם בסופו של יום, הרחבת הבסיס תוכל להתפס כמהלך איראני לשימור ההרתעה מול ישראל, תחת ההסכם. 

משטרת אבו דאבי חוקרת האם מדובר במתקפת מל״טים של החות׳ים בתימן www.google.com/maps דיווחים ברשת טוענים כי פיצוצים נשמעו בקרבת שדה תעופה של אבו דאבי וכן בקרבת מתקני אחסנת נפט של חברת ADNOC באזור Musaffah Icad 3. לפי הפרסום, בשני האירועים לא נגרם נזק.  משטרת אבו דאבי חוקרת האם מדובר במתקפת מל״טים של החות׳ים בתימן. מצידם, החות׳ים טוענים שיפרסמו בקרוב ׳הודעה חשובה׳.  לאחרונה טענו החות׳ים כי תפסו אניית נשק במסווה שנשלחה מאיחוד האמירויות לתימן.   

בינואר 1955 התאבד לוחם חטיבת גולני, אורי אילן, בכלא הסורי כחודש לאחר שנפל בשבי במסגרת מבצע "צרצר״. רבים מכירים את סיפורו, אך נסיבות והשלכות המקרה מוכרות הרבה פחות | מאת סא"ל במיל. גדעון מיטשניק ארונו של אורי אילן נישא אל חלקת הקבר. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית   "לא בגדתי, התאבדתי" כתב לוחם גולני, רב"ט אורי אילן, שהתאבד בכלא הסורי ב-13 ינואר 1955 כדי לא להסגיר סודות. אלא שמותו היה רק חלק מהסיפור הטרגי והמורכב של מבצע "צרצר", שנמשך שנים רבות לאחר מכן. במסגרת זו: סמל מאיר יעקובי, מפקד החוליה (צנחנים) וסגן מוזס (גולני) הואשמו לאחר חזרתם לארץ מהשבי בבגידה ושילמו מחיר יקר של הורדה בדרגה, ביזוי והשפלה. רק עשרות שנים לאחר מכן טוהרו. אחד מהם בחר לסיים את חייו מול האויב במערכת סיני ב-אוק' 1956. חוליה של חמישה לוחמים יצאה בליל 8-9 דצמבר 1954 למבצע מודיעיני חשאי -החלפת סוללות למתקן האזנה ברמת הגולן הסורית בסמוך לתל פאחר .חמישה (שלושה מגולני ושניים מהצנחנים) יצאו לפעולה ללא מדים וללא דסקיות. היה זה כשלוש שנים לפני הקמת סיירת מטכ"ל, שלימים תבצע גם משימות אלו מעבר לגבול. המשימה היתה מוכרת היטב לצנחנים שבכח. מיום התקנת המתקן, כמה חודשים לפני כן, בוצעו על ידם מספר חדירות לשטח כדי להחליף סוללות ולבדוק את המתקן. לסגן מאיר מוזס, מפקד סיירת גולני, שהצטרף כדי לרכוש מיומנות ועל מנת להוביל פעולות נוספות,  זו היתה פעולה שניה-ללמידה וחפיפה- ולאורי אילן היתה זו התנסות ראשונה. אנשי הכח, שלושה צנחנים, אורי אילן וסגן מאיר מוזס (שהיה מפקד הכח) מחט' גולני נפלו למארב סורי והלוחמים נשלחו למעצר בקוניטרה ומשם לכלא אל מאזה ליד דמשק שם עברו החמישה עינויים קשים. נפילת החוליה בשבי מתרחשת כשברקע שתי פרשות בטחוניות הכרוכות במאסר: משפטם בקהיר של עצורי פרשת "עסק הביש" ,שהפכה ממבצע מודיעיני חשאי לכישלון מהדהד החל מ-23 יולי \1954 ולצד זאת מעצרם במצרים של ימאי הספינה "בת גלים", שנשלחה ע"י המודיעין הצבאי ב-1954 לתעלת סואץ למשימה מדינית. המכנה המשותף לשתי הפרשיות : בנימין גיבלי, ר'אמ"ן אז. בצמרת הבטחונית ב-1954 שוררת מערכת יחסים בעיתית מאד במשולש של ראה"מ ושה"ח,שרת- שהב"ט, לבון- הרמטכ"ל, דיין, וגם ר'אמ"ן , גיבלי, הינו חלק ממנה ומתמרן בין שהב"ט לרמטכ"ל. בולט בהקשר זה מידורו של ראה"מ,  שרת,  בתהליכי קבלת החלטות מבצעיות. אלא שבמקרה של "צרצר" לא רק ראש הממשלה לא ידע על המבצע.  היה זה "מבצע רוטיני" כעדותו של שהב"ט, לבון, בישיבת הממשלה ב-16 ינואר 1955, שלושה ימים לאחר התאבדות אורי אילן.  לפי חלק מהעדויות, כל כך רוטיני, שככה"נ גם שהב"ט והרמטכ"ל הופתעו לשמוע על המבצע רק כשעודכנו על נפילת החוליה בשבי הסורי.  באותה ישיבת ממשלה ב-16 ינואר 1955 בה נושא התאבדות אורי אילן היה אחד מהנושאים המרכזיים, ניפק לבון הסבר ראשוני לנפילת החיילים בשבי:"יתכן מאד, ופה אני אומר שיקול פרטי שלי, שהרוטיניות והעובדה שזה כבר נעשה עד כה ללא תקלות היא במקצת הרדימה את חוש הזהירות. הדבר התבטא אולי בזאת שגם בחירת האנשים לתפקיד זה וגם תידרוך האנשים לא היו כפי שצריכים להיות אילו היה חוש הזהירות מפותח. אילו היתה ההנחה שיש כאן עניין מיוחד במינו." תשומת לב שלמרות שהוא שר הבטחון ולכאורה אמור להיות אחראי על כל פעילות של צה"ל ובייחוד פעולה מעבר לגבול הוא לא מתייחס לאורך כל דבריו בצורך בקיום תהליך סדור של אישור מבצעים כאלו אלא מכוון בעיקר לאחריות ברמה הטקטית. בכך גם לכאורה מרחיק אחריות מעצמו. לבון גם מאד לא מדייק, בלשון המעטה, בתשובתו לשאלת אחד השרים אם הם היו שם בפעם הראשונה:" אחד ביניהם מומחה לטיפול בדבר. היתר היו חיילים להבטחה."  לוחמי החוליות שיצאו למשימה לא ידעו שבמקביל אליהם - ומיד אחריהם - יוצאת חוליה נוספת שמתקרבת לקווים הסוריים ומבצעת ירי וזאת על מנת לוודא שמתקן ההאזנה תקין. זמן קצר לאחר לכידת החוליה התרחש אירוע בטחוני נוסף, שמשקף בצורה חדה את מערכת היחסים העכורה ששררה בין בכירי המערכת הביטחונית והמדינית באותה תקופה: מיד עם הגעת הדיווח על נפילת החוליה בשבי לצמרת הבטחונית החל תכנון של פעילות מבצעית להשגת קלפי מיקוח לשחרור השבויים שנותרו בכלא הסורי ומבלי לשתף את ראש הממשלה שרת בכוונות. במסגרת זו אישר שהב"ט, פנחס לבון ,את המלצת הרמטכ"ל דיין לחטוף מטוס צבאי סורי אם יחצה את הגבול או יתקרב אליו, כדי לנהל מו"מ על שחרור האסירים. בניגוד לדעת לבון הורה הרמטכ"ל, דיין, לצה"ל לחטוף מטוס אזרחי.  ב-12 דצמבר 1954 יירטו מטוסי חיל האוויר מטוס סורי אזרחי שהיה בדרכו למצרים לנחות ואילצו אותו לנחות בשדה התעופה בלוד. על המטוס היו 10 נוסעים ואנשי צוות. רה"מ ושר החוץ דאז משה שרת נדהם מהדיווח על המטוס החטוף, הנחה לשחררו באופן מיידי ודחה את הרעיון להשתמש בנוסעים כקלפי מיקוח. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם".  במקביל, בשבי הסורי, בשבויים עברו חקירות שלוו בעינויים קשים תוך הפרדה מוחלטת ביניהם כאשר לכל אחד מספרים כי חבריו הודו בכל. אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל, שגם הוא עבר עינויים קשים, רצה למנוע הסגרת סודות אם ישבר בחקירה. במשך שבועיים לפני התאבדותו הכין עשרה פתקים ע"י ניקוב דפים מהספר "נקמת האבות". בבגדיו החביא תשעה פתקים, שבאחד מהם כתב: "לא בגדתי, התאבדתי" ואת הפתק העשירי הטמין בין אצבעות רגליו.  גופתו הוחזרה לארץ ב-14 ינואר 1955. תוך טיפול בגופה אותר בין אצבעות רגליו הפתק הראשון: "חפשו בבגדים צואתי, אורי". שאר תשעת הפתקים אותרו בחיפוש בין קפלי בגדיו.  המסר המרכזי בפתקים הינו קריאת הנקמה של אורי אילן: פתק מס' 1: "נקמה בנציגם בועדת השביתת נשק אורי".  מצידו השני, נכתב פתק מס' 10, להלן. פתק מס' 3 : צואה הולכים להרוג אותי / תנקמו! תקברו אותי ע"י גבי אורי" פתק מס' 4: "נקמה! באנשים שהיו עם או"ם ב-/ 15.12 קצין או"ם מכירם". פתק מס' 5: "אורי אילן". בשורה נוספת זו כתובה, בניקובים, המלה "תנקמו". פתק מס' 8: "שלום / אורי אילן / נקם!" פתק 9 מ- 10.1.55 "כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין / איני יודע כלום על היתר / קברו אותי ע"י גבי / נקם / אורי אילן / יש נירות בבגדים". כל הפתקים- שבמשך שנים "נעלמו" אותרו ב-2005  והועברו למשמר בספריה ע"ש אורי אילן שהוקמה באוניברסיטת בר אילן. הסורים מיהרו להעביר את גופתו לידי ישראל באותו יום. על קברו של אורי אילן אמר הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה דיין, בין השאר: "החייל בן הי"ט, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכח-רצונו הנחוש את משימת-הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול-יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה-דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך - החייל העברי, אורי אילן". את המילה האחרונה "התאבדתי" השמיט דיין כדי לחזק את המיתוס. נתן אלתרמן כתב על אורי אילן ב"הטור השביעי": "...העם הזה חייב לזכור כי הוא את ההולכים שולח, ולא רק מאויב בלבד חייב לגאול הוא את דמם, הרבה שירי מוסר השכל ישים הוא לאבק פורח, אך יש פתקי נייר קמוטים שעל לבו יהיו חותם". לאחר מותו של אילן לקחו הסורים את סמל יעקובי, מפקד הפעולה,  ואת מוזס לשטח כדי שיאתרו עבורם את מתקן ההאזנה. כוונתם של השניים היתה לפוצץ את מתקן ההאזנה. במסגרת התידרוך שקיבלו במהלך ההכנות למבצע הובהר להם שעל מנת לפתוח את הקופסה בה הוטמן מכשיר ההאזנה יש להשתמש בשני פיני ביטחון. בלעדיהם,  הקופסה מתפוצצת. מאיר יעקבי כרע ברך, הסיר את האבנים ואת האדמה מעל לקופסה. הוא הרים את הקופסה, הסתכל אחורה אל מוזס, הרים את הקופסה והצמיד לחזה. רחש קל נשמע ויצא קצת עשן. מאיר לקח אבן והתחיל להכות על הקופסה אך זו לא התפוצצה. מאחר שחומר הנפץ נרטב ככה"נ מהגשמים הפיצוץ לא ארע ומתקן ההאזנה נפל לידי הסורים. בינואר 1955 כתב שרת ביומנו על מבצע "צרצר" : "התברר כי כל ארגונו של מבצע זה לקה בחוסר אחריות מבהיל. נשלחו אנשים צעירים... לא תודרכו כלל למקרה של כישלון, והתוצאה הייתה שבחקירה ראשונה התמוטטו וסיפרו את כל האמת". במרץ 1956, לאחר כשנה וחצי בשבי, הוחזרו גם שאר ארבע חברי החוליה שנותרו בחיים. זאת, בתמורה ל-41 שבויים סוריים, שרובם נישבו ע"י צה"ל במבצעים מיוחדים שנערכו על מנת לאפשר שיחרורם (לא בהכרח באישור דרג מדיני ובניגוד למדיניות). סגן מאיר מוזס וסמל מאיר יעקבי, הועמדו לדין על שמסרו את מקומו של מתקן ההאזנה.  מוזס הורשע והורד לדרגת טוראי. יעקבי זוכה מאשמת הכניעה, וקיבל נזיפה. ב"מבצע קדש" נהרג יעקבי בקרב במעבר המיתלה. חלק ממקורביו טענו שעל רקע תחושותיו הקשות חיפש את מותו. רק ב- 1969 טוהר שמם של יעקבי ומוזס ודרגתם הושבה להם. זאת, בעקבות מסמכים שנתפסו לאחר מלחמת ששת הימים בהם עלה, בדיוק שכפי שהם טענו בחקירותיהם, שלאחר שחשפו את מכשיר ההאזנה, הם ניסו להפעיל מוקש שהוטמן במקום אלא שהמוקש לא התפוצץ בשל תקלה טכנית. בפברואר 2005, כחמישים שנה לאחר האירועים, טוהר שמו שוב וב-10 במאי 2005 הוענקה למאיר מוזס דרגת סא"ל ע"י ראש אכ"א. שנתיים לאחר מכן ב-24 בספטמבר 2007 העניק שר הביטחון, ברק, את צו החנינה המקורי לאימו של יעקבי ז"ל.

מחקר משותף של החברות חושף כיצד תוקפים יכולים לנצל חוסר עקביות בין ספריות קוד לניתוח כתובות URL (שמות מתחם). תוקפים יכולים לנצל את פערי הניתוח של שמות המתחם על מנת להתל בגולש דוגמא לניצול החולשה. מתוך המחקר של החברות  מחקר חדש של צוות המחקר Team82 בחברת הסייבר התעשייתי הישראלית-גלובלית קלארוטי (Claroty), בשיתוף עם חוקרים בחברת סניק (Snyk) הישראלית-בריטית, מצביע על חולשות אבטחה משמעותיות הנובעות מבלבול וחוסר עקביות בניתוח כתובות אתרים, URL. כתובות URL הן במובנים רבים מרכז חיינו הדיגיטליים, בהיותן הקישור שלנו לשירותים קריטיים ולמידע באינטרנט בנושאי חדשות, בידור ועוד. לכן, חולשות אבטחה באופן שבו דפדפנים, יישומים ושרתים שונים מקבלים בקשות לכתובות URL, מנתחים אותן, ומייבאים את המשאבים המבוקשים, עלולות ליצור בעיית אבטחה משמעותיות עבור גולשים ולפגוע בביטחון המידע שלהם. החוקרים שרון בריזינוב ונועם משה מ-Team82, בשיתוף עם חוקרי Synk, בחנו באופן מקיף כיצד ספריות שונות מטפלות בכתובות URL וגילו חוסר-עקביות והבדלים משמעותיים באופן שבו 16 ספריות וכלים שונים מנתחים ומטפלים ב-URL-ים. חוסר עקביות זה עלול להיות מנוצל בידי תוקפים.   כדי להבין כיצד ניתן לנצל לרעה הבדלים בטיפול של כתובות URL, צריך להבין את המבנה שלהן, אשר כולל חמישה רכיבים שונים: סכמה, שרת, נתיב, שאילתה ומקטע. כל רכיב ממלא תפקיד אחר, אך יחד הם משמשים לטובת בקשת משאב כלשהו ברשת – לדוגמא עמוד ספציפי באתר אינטרנט.  במהלך השנים, היו RFC רבים שהגדירו כתובות URL, כל אחד מהם ביצע שינויים בניסיון לשפר  את תקן הסטנדרט של כתובת ה-URL. עם זאת, תדירות השינויים יצרה הבדלים משמעותיים בניתוחי כתובות URL, שכל אחד מהם מתאים ל-RFC אחר. חלקם, למעשה, בוחרים להתעלם לחלוטין מ-RFCs חדשים ובמקום זאת להתאים מפרט URL שהם רואים כמשקף יותר את האופן שבו יש לנתח כתובות URL אמיתיות. פעולה זו יצרה סביבה שבה מנתח כתובות URL אחד יכול לפרש כתובת URL באופן שונה ממנתח אחר, והדבר מהווה בסיס לכמה בעיות אבטחה רציניות. בתרשים למעלה: ההיסטוריה של RFCs (Request for Comments) להגדרת כתובות URL, מ- RFC1738 שנכתב בשנת 1994, וכלה ב- RFC העדכני ביותר, RFC3986 שנכתב בשנת 2005. החוקרים של קלארוטי ו-Snyk זיהו חמישה סוגים של חוסר עקביות בניתוח ספריות, אותם ניתן לנצל לגרימת פגיעות כמו מניעת שירות, דליפת מידע, זיוף בקשות בצד השרת (SSRF), שיכול לבוא לידי ביטוי בהרצת קוד מרחוק, ועד לחולשת הפניה פתוחה שעלולה לגרום למתקפת פישינג מתוחכמת.  אלה חמשת הסוגים של חוסר עקביות שחשפו החוקרים: בלבול בסכמה: סכמה חסרה או בעלת מבנה פגום בלבול בקו נטוי: מספר לא רגיל של קווים בלבול בקו נטוי אחורי: בלבול בכתובות URL המכילות קו נטוי לאחור (\) בלבול בנתונים מקודדים לכתובת URL עירוב סכמות: בלבול בניתוח כתובת URL השייכת לסכמה מסוימת ללא מנתח ספציפי. במסגרת המחקר, נחשפו שמונה חולשות אבטחה ביישומי אינטרנט ובספריות צד שלישי, המשמשות מפתחי אתרים באפליקציות שונות. להלן פירוט החולשות: Flask-security (Python, CVE-2021-23385) Flask-security-too (Python, CVE-2021-32618) Flask-User (Python, CVE-2021-23401) Flask-unchained (Python, CVE-2021-23393) Belledonne’s SIP Stack (C, CVE-2021-33056) Video.js (JavaScript, CVE-2021-23414) Nagios XI (PHP, CVE-2021-37352) Clearance (Ruby, CVE-2021-23435) להורדת המחקר המלא

המתקפות, ככל הנראה, מגיעות על רקע האשמות בתימן נגד המעורבות במלחמה נגדה מצד סעודיה ואיחוד האמירויות דובר החותים. https://twitter.com/Yahya_Saree/status/1462144267909013509?s=20 היום (ב) דווח על ידי כלי תקשורת באמירויות ובסעודיה על מתקפה מצד החותים בתימן. באמירויות הדיווחים טוענים למתקפה נגד שדה התעופה באבו דאבי ונגד אזור לאחסון נפט בסמוך. במתקפה נהרגו שלושה. בסעודיה טוענים כי מערכות הגנה אווירית השמידו מספר כטמ״מים ששוגרו לעבר הממלכה.  המתקפות, ככל הנראה, מגיעות על רקע האשמות בתימן נגד המעורבות במלחמה נגדה מצד סעודיה ואיחוד האמירויות. לאחרונה נתפסה בתימן ספינה, לכאורה תמימה, שהובילה אמל״ח לקבוצות המתנגדות לחותים.  דובר החותים טוען בטוויטר שעוד כמה שעות יפורסמו פרטים אודות המתקפה על האמירויות.   

רב-אלוף אביב כוכבי: ״מימד הדיגיטל והסייבר הוא סוג של מפץ. אנו נמצאים בתוכו כבר עשור אך עדיין מעטים מבינים אותו לעומק״ צילום: דובר צה״ל  תת-אלוף ערן ניב הועלה לדרגת אלוף. האלוף ניב עתיד להיכנס השבוע לתפקיד ראש אגף התקשוב וההגנה בסב״ר.  בני גנץ: "אגף התקשוב והיכולות שלו הפכו בשנים האחרונות לחלק משמעותי מבניין הכוח של צה"ל, והאגף הופך מיום ליום למתקדם ורלוונטי יותר. כל זאת בהובלת האלוף ליאור כרמלי, שמסיים קריירה ארוכה, עם תרומה גדולה למדינת ישראל שעל רובה אי אפשר יהיה לספר.״ רב-אלוף אביב כוכבי: ״מימד הדיגיטל והסייבר הוא סוג של מפץ. אנו נמצאים בתוכו כבר עשור אך עדיין מעטים מבינים לעומק את מה הוא מהווה כבר עכשיו ואת הפוטנציאל הגלום בו. אגף התקשוב בונה את עולם הדיגיטל שלנו. בזכות מימד הדיגיטל המ״מ בגולני, הטייס, המש״ט ואיש התקשוב כולם יחד, יתפקדו וילחמו טוב יותר.״ אלוף ערן ניב: ״זה מרגש, מאתגר וממריץ להוכיח את עצמך כל פעם מחדש. לתרום לאותו דבר גדול שאנו קוראים לו בטחון מדינת ישראל ולהודות למפקדים שבוטחים בנו.״

הציבור הישראלי רשאי לדעת מה בדיוק קרה, ולהיות משוכנע שמי שחטא או כשל ישלם, וכי במערכת הביטחון נלמדים לקחים. ולא, אין מדובר בבדיקה נוהלית-מנהלית של הליכי רכש צילום: דובר צה״ל  הקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות היא "מהלך חיוני לביטחון מדינת ישראל ולצורת התנהלותה בשנים שיבואו", כך הגדיר שר הביטחון בני גנץ את הצורך בחקירה פרשת הצוללות. נכון אמר ולא הגזים – מדובר במהלך חיוני לביטחון מדינת ישראל. חיוני לביטחון מדינת ישראל אין מדובר בבדיקה נוהלית-מנהלית של הליכי רכש. אסור שוועדת החקירה, כי תקום, תצביע בדוח שלה על כך שלא הופעל כהלכה סעיף 13 סעיף קטן ג' בחוק מסויים, או שמישהו או מי שהם הפרו תקנה מספר 821 בנהלי הרכש של מנה"ר משהב"ט.   לא לתוצאה כזו התכוון שר הביטחון כשדיבר על "חיוני לביטחון מדינת ישראל". לא לשווא מכונה פרשת הצוללות פרשת השוחד החמורה ביותר בתולדות המדינה. לא לשווא חתמו מאה מבכירי הקצינים בצה"ל בעבר, מהם הבכירים ביותר, על מודעת תמיכה נלהבת בוועדת חקירה.  עד שוועדת חקירה תתחיל את עבודתה, וזה יקח זמן, יהיו ללא ספק גורמים פוליטיים ואינטרסנטים שינסו בכל כוחם, ותוך הפצת פייק ניוז ותרחישי אימה, לסכל את עבודת הוועדה. למנוע ולהקשות על הקמתה ועל פעולתה. רבים, ביניהם בכירים שבבכירים, מוכנים להשקיע מאמצים כבירים כדי שוועדה כזו לא תקום ולא תהיה. יש די גורמים שיודעים בדיוק מדוע אינם רוצים בוועדת חקירה בפרשת הצוללות.  אחרי שממשלת ישראל תחליט סוף סוף רשמית על הקמת הוועדה, יתעוררו שתי שאלות: מי יהיו חברי הוועדה ומי יעמוד בראשה, ושאלה שנייה והיא החשובה: מה תוכן המנדט שיוטל על הוועדה, וזו תהיה אחריותם של ראש הממשלה ושר הביטחון.  אסור בשום פנים ואופן שמנדט הוועדה יהיה לבדוק אך ורק את תהליכי הרכש. בשביל זה אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית. את זה יכולים לעשות בהצלחה מבקר ויועץ משפטי של מערכת הביטחון. הוועדה חייבת לרדת לעומקי-עומקם של דברים. לא לחשוש ולא לפחד. "אל תיראו ואל תחתו" לחקור את מלוא שרשת האישים המעורבים ברכש צוללות לזרוע הים הישראלית.  ועל פי הפרסומים ומיליוני המלים שנכתבו על הפרשה עסקינן בשרשרת שבראשה צמרת. מראש ממשלה ומטה: ראש ממשלה, קרובי משפחה מעורבים בעסקים, שר ביטחון, מפקד חיל הים, עורכי דין ופרקליטים וסוכנים של חברות זרות. יש כאן אלף ואחת פרשות ופרשיות משנה שכולן סובבות סביב צוללות וספינות מגן. צוללות, החל ממספר 1 או 2 ועד מספר 9 ושש ספינות מגן. לכמה צוללות זקוקה בכלל מדינת ישראל.  טבעי שהגורם המקצועי שנותן את התשובה הוא מפקד חיל הים ואנשיו. אבל האישור לרכש ענק כזה יבוא  מגבוה, מהמטכ"ל, משהב"ט, מהשר הממונה ומראש הממשלה. אין רכש כלי אסטרטגי כמו צוללות ללא ראש ממשלה. מדובר במיליארדי דולרים ובהשלכות צבאיות, ביטחוניות, כלכליות, יחסי חוץ והרבה הרבה כסף.  לפרשת הצוללות יש היסטוריה שאותה יצטרכו חברי הוועדה ללמוד היטב, לצלול לעומק אחורנית שנים רבות. עבודת הוועדה לא תהיה קלה וחלק מפרקיה כבר נידונים ויידונו  בבתי משפט.  שאלות ללא תשובות הנה נושאים לדוגמה לסדר היום של הוועדה: מדוע הוחלף במפתיע במישהו אחר מי שהיה הנציג הוותיק של מספנות טיסנקרופ. מה דעת אנשי המקצוע על מספר הצוללות האופטימלי לצה"ל וכמה באמת התכוונו להזמין, ומה פירוש הפער. מה ואם יש קשר כלשהו בין ראש הממשלה לבין קרוב משפחה שהיה ספק פלדה למספנת ייצור הצוללות. מה קרה בין ישראל לבין קוריאה הדרומית, אצלה הוזמנו ספינות משמר, וההזמנה נהפכה על פיה והן הוזמנו בגרמניה. האם היתה כוונה להטיל על מספנה בקיל  את עבודות התחזוקה של הצוללות ולא על עובדי מספנות ישראל בחיפה. איך נעשות עסקות מסוג זה ללא התייעצות, אפילו ללא ידיעה, של פונקציונרים כמו שר ביטחון ורמטכ"ל צה"ל. מה האמת בנושא הסכמה ישראלית למכירת צוללות למצרים. מי אמר למי שהוא מסכים/לא מסכים, ומה בדיוק אמרה הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל לנשיא לשעבר רובי ריבלין. אלו מקצת שבמקצת, על קצה המזלג, השאלות שמתעוררות בפרשת הצוללות. חברי ועדת החקירה חייבים להתעמת אתן ללא מורא וללא משוא פנים אפילו יש כאן חשדות לקשרים וקשרי-קשרים לבכירי-בכירים ולפרקליטיהם, יועציהם וקרובי משפחותיהם. קנוניה או עסקה?  זו תהיה כנראה ועדת החקירה החשובה ביותר בתולדות המדינה כי בפרשה הזאת יש היבטים החורגים מעבר לנושאים הצבאיים-ימיים: לא רק נהלי רכש  אלא כרוכים כאן ענייני מוסר, הגינות, יחסי אנוש, קשרים כספיים, הסתרת אמת, וגם יחסים וקשרים בינלאומיים עם מדינות ידידותיות. דרוש: אביר על סוס לבן מי חברי הוועדה – הבחירה בידי ראשי הממשלה ושר הביטחון והיא בחירה קשה, ומוטב לשקול היטב כל מועמדות. טבעי להמליץ על אישים בעלי רמת אינטגריטי הגבוהה ביותר. קציני צבא לשעבר, רצוי גם מחיל הים וגם לא מחיל הים, שופט בדימוס ואולי איש ציבור לא פוליטי ומקובל על הציבור כאיש ישר דרך ומצוי ב ענייני ביטחון.   ותפקיד המפתח של יו"ר ועדת החקירה: אדם בעל כל התכונות הנ"ל שהגדרנו לחברי הוועדה, פלוס: " אל תירא ואל תיחת".  אדם שלא יהסס לשאול ראש ממשלה את השאלות הקשות ביותר, לחקור מעורבים בפרטי פרטים של שיחות, עסקות, חוזים, הסכמים בכתב ובעל פה, לבדוק היטב אלפי עמודי מסמכים ועדויות.  אדם שאינו תלוי באיש, נטול נטיות פוליטיות ידועות, והעיקר: אדם נחוש שההגינות והיושר בראש מעייניו ויחתור לחשוף את האמת ולהבטיח שנהלי הרכש של מדינת ישראל לא יעברו עוד טראומה דוגמת פרשת הצוללות. אפשר להצביע על כמה אישים שיכולים להיות מועמדים פוטנציאליים לתפקיד זה, אך לא ננקוב בשמות.  חלפו השנים שבהן הוזן הציבור בכל כלי תקשורת ובשיחות יום ששי וברכילויות בשלל ידיעות, דיווחים נכונים ונכונים פחות, פרשנויות, מאמרים וסקירות, וגם  ודברי הסתה לא ענייניים אלא פוליטיים או מפי מקורבים לפרשה.  הציבור הישראלי רשאי לדעת מה בדיוק קרה, ולהיות משוכנע שמי שחטא או כשל ישלם, וכי במערכת הביטחון נלמדים לקחים. כל ציוד צה"לי, מכדור רובה ועד צוללת, חייבים להירכש ביושר.  

המדינאי ואיש המודיעין, מאת אהד לסלוי, הוצאת מודן, צה"ל-אמ"ץ-תוה"ד, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2022 באדיבות הוצאת מודן יחסי העבודה וההשפעה של המודיעין על קבלת ההחלטות, ובעיקר על מקבלי ההחלטות הבכירים במדינה, הם נושא לדיון ומחקר ברבות השנים במסגרות שונות ובאקדמיה. במחקר השוואתי שערך דר' אהד לסלוי לדוקטורט הוא בחן שלושה אירועי מפתח בשלוש מדינות בריטניה, ארה"ב וישראל בתקופות שונות, ועמד על השימוש שעשו מדינאים בתשומות המודיעין. מדיניות החוץ הבריטית כלפי גרמניה בשנים 1939-1933 והשפעת המודיעין האמריקאי על קבלת החלטות ביחס למלחמה בוויטנאם ב-1967-1964 היו מקרי בוחן להשוואה. לקורא הישראלי, ובעיקר לאנשי ביטחון ומודיעין, מצליח הפרק המצוין, על מדיניות ישראל כלפי מצרים בשנים 1956-1953, לשפוך אור על תהליכים מעניינים, שקרו כאן בשנים שהחשיפה התקשורתית לאירועים אלה היתה מינורית מאד. הדינמיקה בין אנשי מודיעין והדרג המדיני בתקופה הנבחנת מתייחסת בעיקר לדוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון ומשה שרת, שר החוץ ומולם ראשי ממ"ן/אמ"ן בנימין גבלי ויהושפט הרכבי. איסר הראל היה אחד מעמודי התווך העיקריים של קהילת המודיעין  על רקע שליטתו באיסוף בנושאי פנים וחוץ ופחות מיכולותיו בתחום ההערכה. מצרים היתה אז האויב העיקרי לאחר הפיכת הקצינים ב-1952. שני אתגרים בולטים היו למצרים – האחד מול צרפת ובריטניה בהקשר לתעלת סואץ והשני מול ישראל בעקבות האיום שהעולם הערבי הציב לישראל - "סיבוב שני", שנועד להחזיר את הכבוד האבוד שנרמס במפלת מלחמת 48 ("הנכבה"). במצב עניינים זה היה למודיעין הישראלי יעוד חיוני – לעקוב באופן שוטף אחר מגמות השלטון במצרים כלפי ישראל, לאתר סימנים מעידים לאפשרות יוזמה התקפית נגדנו, או אולי דווקא למצוא כיוונים של פיוס. בתקופה זו כלל המודיעין של ישראל הצעירה את אמ"ן, המוסד, שב"כ ומשרד החוץ. לענין ההערכה המודיעינית היתה בולטות כמעט מוחלטת לאמ"ן, הגם שבתקופה ההיא, על רקע המשקל שייחס משה שרת לתשומה של משרד החוץ, דעתה של מחלקת החקר במשרד נשמעה יותר מאי פעם בהיסטוריה המודיעינית של ישראל. ֿהציפיה של הדרג המדיני היתה כי "המודיעין ידע הכל", על רקע חשש קיומי לעצמאותה של ישראל. הפתעה הראשונה למודיעין בהקשר המצרי היתה בענין הפיכת "הקצינים החופשיים" ב-23 ביולי 1952. ההפתעה היתה בעיתוי ולא בעצם התרחשותה. ההתיחסות הכתובה הראשונה לאירוע הופיעה  בדוח המודיעין החודשי מיולי 1952 שם נטען כי עוד מוקדם להעריך את עתיד המשטר החדש וההשלכות על יחסי ישראל-מצרים. בישיבה שנערכה בסמוך למועד זה בהשתתפות ראש הממשלה, שר החוץ, קצינים בכירים בצה"ל וצמרת משרד החוץ הציגו ראש ממ"ן בנימין גבלי וראש המוסד ראובן שילוח הערכות משותפות כי נפתח עתה חלון הזדמנויות לפתוח במו"מ מדיני עם ההנהגה החדשה במצרים. דברים דומים עלו גם בהערכה של משרד החוץ. ממ"ן ומחלקת החקר במשרד החוץ  הסכימו כי ענינה של מצרים להסכם מוגבל וזמני עם ישראל אינו נובע מרצון כן לשלום אלא מרצון לשפר את היחסים עם המערב לצורך סיוע כלכלי וצבאי. באתגר השני – פינוי הבריטים מהתעלה היו מספר מסמכי הערכת מודיעין בסוף 1953, ואף לאחר הדחת נגיב ע"י ע/נאצר ב-1954 כי המשטר רואה בבריטניה ולא בישראל אויב עיקרי, ועל כן הסכנה למלחמה אינה מרובה. כך, לאורך התקופה 1955-1953 העריך המודיעין שאין סכנה ממשית למלחמה יזומה מצד מצרים עד 1957 לפחות בשל כשירות נמוכה של הצבא. החשש של בן גוריון מהתעצמות צבאות ערב הניע אותו בקיץ 1953 לערוך את ה"סמינר" הביטחוני שבעקבותיו פרסם את תפיסת הביטחון של ישראל. גם הוא וגם שרת לא ראו חשש מידי למלחמה. כך ניתן לראות התאמה בשנים אלה בין הערכות המודיעין להערכות המדינאים לגבי סכנה למלחמה. הפער בין קהילת המודיעין לבין המודיעין היה במישור המבצעי: מה המדיניות הרצויה לישראל נוכח התקדמות המו"מ בין בריטניה ומצרים. אנשי המודיעין, ובראשם גבלי, המליצו על נקיטת צעדים מרחיקי לכת כדי למנוע הסכם זה ואילו המדינאים לא ראו בו סכנה חמורה. סוגיה מהותית שהוצבה בפני ישראל ב-1955 היתה הודעת ע/נאצר בספטמבר על עסקת הנשק הצ'כית. הודעה זו הפתיעה את כל גופי המודיעין ואף לאחר ההודעה כשלה קהילת המודיעין להשיג מידע אמין לגבי ממדי העסקה. בהערכת המודיעין בינואר 1956 נכתב כי קליטת כל הנשק בעסקה לא תושלם לפני סוף 1958, ועל כן אין לחשוש מהתקפה מצרית בשנה הקרובה. תגבור המערך הצבאי המצרי בסיני בפברואר 1956 הביא להחרפה בהערכת המודיעין. ראש אמ"ן הרכבי התריע כי המערך ההגנתי יוכל לשמש את הצבא המצרי למקפצה למהלך התקפי לכיבוש באר שבע. הוא לא הסתפק בהתרעות בערוצים הרשמיים והעביר לרמטכ"ל לסקוב מכתב חריג עם דעתו האישית לגבי האיום המצרי. לנוכח פיסות מידע על קשיים של הצבא המצרי לקלוט את מערכות הנשק הרוסי והחתימה על עסקת נשק ישראלית עם צרפת השתנתה הערכת המודיעין, וכי אין בכוונת המצרים ליזום מתקפת פתע. בהתבטאויות של בן גוריון ושרת בעניין העסקה הרוסית בלט חוסר ודאות לגבי ממדי העסקה, כאשר ב"ג הגיע למסקנה על תקיפה מצרית באביב-קיץ 1956 ושרת לעומתו העריך כי גורמים בינלאומיים ירתיעו את ע/נאצר ממלחמה בשנה הקרובה. לסיכום הפרק הישראלי אפשר להצביע על השפעת תשומות המודיעין על הדרג המדיני בעוד שאין סימנים ללחץ של המדינאים על אנשי המודיעין להתאים את תשומת המודיעין להעדפותיהם.  בסיכום המחקר עומד לסלוי על ההשפעה המכרעת שיש להיבט האנושי על האופן שבו תשומות המודיעין באות לידי ביטוי בקבלת החלטות של מדינאים. זה ספר חשוב, מקצועי, מוקפד, עשיר במראי מקום ביבליוגרפיים. חלקם הנכבד של המסמכים לגבי ישראל התבססו על חומרים מארכיון צה"ל, תרומה חשובה במיוחד לתיעוד פעילות המודיעין הישראלי בשנות ה-50.