בצבא, כמו בשכונת מגורים ובמקום עבודה, הקיום המשותף של חילוניים ודתיים דורש ויתורים | השאלה היא מי מחליט בצבא? התשובה ברורה: מפקדים. לא רבנים נשים לוחמות בצה״ל. תמונה: דובר צה״ל  משהו לא טוב מתרחש בממשק צה"ל-שרות בנות-דתיים-חילוניים. עצם קיומו של דיון בטלוויזיה בשאלה למי ישמעו חיילים דתיים וממי יקבלו פקודות, ממפקדיהם או מרבניהם, מעיד על מצב לא בריא. אחד הרבנים אמר שבנושאי הלכה הרבנים הם שיחליטו. נכון שרוב המפקדים אינם שוחים בהלכה היהודית, אבל בצבא הריבון הוא המפקד.   מגמות מתנגשות ייאמר בתחילת הדברים: לכל חייל וחיילת, חילוני, דתי, יהודי, מוסלמי, דרוזי, בדואי, יש מפקד אחד ויחיד, מפקדו או מפקדה ביחידתו צבא. החל מהמ"כ מפקד הכיתה שלו וכלה ברמטכ"ל שהוא מפקד הצבא. אין רב אזרח שמפקד על לובשי מדים או מנהל אותם. קצין ורב "שני מלכים המשמשים בכתר אחד", לא יצלח. יש כאן שתי מגמות שעלולות להתנגש זו בזו: חיילות משרתות היום ברוב יחידות צה"ל. קרביות, באיסוף קרבי, בחיל הגבולות, לוחמות, טייסות, מג"דית, שריונאיות, לוחמות ומפקדת בכלי שיט, וגם ביחידות תומכות לחימה וביחידות עורפיות. כולן חיילות. שירות בנות הולך ומתרחב, המוטיבציה גבוהה. גדל גם מספר החיילות הדתיות המתגייסות, וטוב שכך.  מגמה שנייה: הולך וגדל מספר החיילים הדתיים המתגייסים, לשבחם, לצה"ל, ליחידות הקרביות והמובחרות ביותר. ביחידות שדה רבות, בשרשרת הפיקוד לדרגיו כיפות סרוגות "שולטות בכיפה", וטוב שכך.  היכן יש חשש להתנגשות בין שתי המגמות: ביחידות המעורבות. ככל שיגדל מספר הבנות ביחידות קרביות ומיוחדות, כך יגדל מספרן ביחידות מעורבות. שכן לא יהיו טייסת או כלי שיט שכולם בנות, או גדוד תותחנים וטנקים על טהרת הבנות. יחידות רבות בצה"ל היום הן תמהיל בנים-בנות. זו יחידה מעורבת. הניסיון שנצבר ביחידות מעורבות בגזרות מצרים, דרום, צפון, בגבול המזרחי הוא חיובי ומעודד.    פקודת מטכ"ל השירות המשותף כיצד ישרתו חיילים דתיים ביחידה מעורבת בה משרתים בצוותא בנים ובנות. באחרונה פורסמו התבטאויות קיצוניות בנושא מצד רבנים: רבנים מהציונות הדתית הפיצו  מסמך בנוסח "לא לפלג את צה"ל", בו הגדירו תכניות לתוספת יחידות מעורבות כ"צעדים מסוכנים, מתקרבים לצבא של שבטים נפרדים. שירות כזה יביא בסבירות גבוהה למצבים האסורים על פי ההלכה".  רבנים יותר קיצוניים קראו לרמטכ"ל להתפטר כי "הצבא הכריז מלחמה שבה צריך לנצח". "גיוס מביא להרס המשפחה היהודית". אפילו ראינו התבטאות ששירות נשים מביא למיעוט ילודה (?).  ובכן, לצבא יש תשובות. הכותרת היא פקודת מטכ"ל השירות המשותף מינואר 2018. המסמך קובע כי השירות המשותף הוא חלק מייעודו המבצעי של צה"ל כדי לשמור על לכידות המסגרת הצה"לית. "חיילי צה"ל ישמרו על כבודם של חיילים אחרים ולא יפגעו ברגשותיהם", כתוב שם בבירור. ועוד נאמר במסמך: "חייל שאורח חייו דתי זכאי לבקשה להימנע משהייה עם בן המין השני, לרבות תורנות שמירה, ניווט ונסיעה ברכב. אם יש חשש סביר למגע גופני, לייחוד או לפעילות בלבוש חשוף, נדרש המפקד להיענות לדרישה זו". "חייל שאורח חייו דתי זכאי להכשרה במסגרת מגדרית ולהדרכה ממדריך בן מינו בהדרכות שיש בהן חשש למגע גופני, לייחוד או ללבוש חשוף". סעיף 26 קובע: "באירועים הממלכתיים והרשמיים ישתתפו כל החיילים, ולא יותר להם להיעדר בשל אורח חייהם". עד כאן לשון תקנות השירות המשותף.  ניתן ללמוד ממסמך זה שהצבא בהחלט מתחשב בשומרי מצוות ובמי שמנהלים אורח חיים דתי. יש להם זכות לבקש להימנע מפעילויות מסויימות, ויש פעילויות אחרות שבהן חובה עליהם להשתתף. השאלה היא - מי מחליט? המפקדים, ולא הרבנים. רצוי גם לנצח בצוותא השרות המשותף הוא עובדה קיימת. בכל רגע נתון נמצאים לוחמים ולוחמות ביחד במארבי איסוף קרבי בחזיתות צפון ודרום, ואין דיווחים על דברים חמורים או מדאיגים. על פי הפקודות מותר לחייל לבקש להימנע מלשהות בלילה במארב ליד לוחמת. אבל את הבקשה יגיש למפקדו, והוא שיחליט ויעשה את הסידורים המתאימים כדי לבצע את המשימה.  כמו בחיים האזרחיים, בחיים משותפים בשכונת מגורים ובמקום עבודה הקיום המשותף של חילוניים ודתיים דורש ויתורים. המציאות בישראל היא שמי שמוותרים ברוב המקרים הם החילוניים, שכן לכאורה אין עליהם עול מצוות, איסורים והיתרים. המציאות היא שאין תחבורה ציבורית בשבת, אין מוכרים חמץ בפסח, ויש תופעות מצערות של ניסיונות השתלטות של חוגים דתיים על שכונות מגורים או על בניינים. לא נתעלם מכך שבכל המרחב העצום הזה של יחסי חילוניים-דתיים משחקת הפוליטיקה תפקיד מרכזי ומזיק.  אסור בשום פנים ואופן שכך יקרה בשורות הצבא. צה"ל הוא ארגון גדול, סדיר ומילואים, מפקדים וחיילים ולוחמות וסדירים ואנשי מילואים, רבבות בני ובנות אדם. ארגון הייררכי-סמכותי שיש לו מפקד אחד, מנהל אחד, יו"ר דירקטוריון אחד, שלושתם באיש אחד, ראש המטה הכללי.   ברור ששני הצדדים חייבים בוויתורים כדי לחיות בצוותא. בצבא רצוי גם לנצח בצוותא. אך הכלל חייב להיות שלא ההלכה מנהלת את צה"ל אלא צורכי הצבא ומפקדיו. אסור שייפתח תהליך, ואולי כבר נפתח, שבמהלכו יש התמקחויות ומשאים ומתנים בין רבנים לבין קצינים, מה מותר ומה אסור, ומי ישרת כאן ומי תשרת שם. אסור לצה"ל להיגרר לכך, כי ימצא עצמו במדרון חלקלק בנושא העדין והרגיש שהוא נחלת הציבור הישראלי כולו, אזרחים וחיילים, חילוניים ודתיים.  הצבא מחוייב להעניק לחייל הדתי ולחיילת הדתית תנאי שירות המתאימים לאמונתם כדי שיוכלו לשמר את אורח חייהם/ן גם במדים כשהם משרתים את המדינה. אבל יש מגבלות, ומי שקובעים את מהות ואופי המוגבלות ודרכי יישומן הם מפקדי הצבא, שבמדינה דמוקרטית כפופים לדרג המדיני, אבל לא רבנים. יחידת בנים, יחידת בנות או יחידה מעורבת – אלו הן המסגרות ואלו הם הכללים. למועדון הזה הקרוי צה"ל יש דרישות ודרכי התנהגות, כמו בכל מועדון חברים טוב, וחובה על כל חברי/ות המועדון לעמוד בכללים, אחרת ייהפך הצבא לאנרכיה. אבל כלל אחד חל על כולם/ן: המפקד הצבאי הוא הקובע והמחליט ולא שום בעל תפקיד אחר.