לפעמים אני מתגעגע לימים ההם. לימים שיכולתי לצאת מהבית לים בתוך עשר דקות. לימים שעבודה לא הייתה פרנסה וקריירה. לימים שיכולתי להתכרבל עם אשתי באמצע היום. לימים בהם הייתי חופשי ולגמרי לבד. אני מטורף על הילדים שלי, אבל כן, לפעמים, כשאני עם עצמי, אני מתגעגע לימי הרווקות שלי

כעסים, משקעים ומרירות מתבטאים באופן עוצמתי במיטה, כי שם זה נטו אני ואתה. שם נבחנת האינטימיות, החיבור, המשיכה, הרצון לתת, להתחשב ולהיות קשוב. ואם לא טוב לכם ביחסים, אם אתם מרוחקים או לא מרוצים מהזוגיות, תרגישו את זה גם בין הסדינים; יעל ברון מסבירה בעזרת סיפור מהקליניקה

"מתייחסים אל הציבור כמו אל עדר של כבשים מבלי לתת מידע מתאים. אנחנו מבקשים שקיפות", אומר מנכ"ל עמותת "איזון חוזר" המתכננת להגיש את הבג"צ, "אנו מקווים שמשרד הבריאות יחליט לבלום את צעדיו בעצמו ושלא נצטרך להמשיך בתהליך". משרד הבריאות: הנושא בטיפול

שאלתי אותם וזה מה שהם ענו: שעשינו אוהלים בסלון, שהלכנו הרבה לים, את המיטה הוורודה בחדר של הבנות, את כיסא הכתיבה הראשון בבית, וגם שפעם אחת שני בניי הלכו לאיבוד ובני השתולל ופצע חבר. מה זה אומר עליי כאמא? מיכל דליות מנתחת 40 שנים של הורות

אני לא יכולה להתווכח עם מזרחי שמרגיש מקופח, אבל למה כשמדברים על מזרחים "משתכנזים", מתעלמים מזה שגם יוצאי אירופה התביישו בשורשים שלהם? ואם לבן זה הצבע הנכון, איך זה שמדי קיץ כולם פה בתחרות מי שזוף יותר? ולמה בז'רגון הישראלי, "אשכנזי" זה ההפך מ"גבר"? מעצבן שהשיח הציבורי על עדתיות הוא כה חד צדדי

בשנים האחרונות פורח בקרב משפחות ישראליות אמידות טרנד חדש-ישן: הרחבת המשפחה. אם בעבר משפחות מרובות ילדים השתייכו למעמד הנמוך, היום דווקא המשפחות העשירות הן בנות ארבעה, חמישה ואף שישה ילדים. כשאפשר לממן אופר, מטפלת, מנקה וגם מנתח פלסטי שישקם את הגוף של אימא מכל הלידות – למה לא בעצם? האם ריבוי צאצאים הפך לעסק לעשירים בלבד?