לפני שמאזינים לאלבום החדש של ג'ואנה ניוסום צריך להשתחרר מההד של כל החקייניות שלה ומהוולגריזציה שאלו כפו על עולמה הצעצועי, ציורי, חלומי־סיוטי. בכל מקרה, הפעם היא הרבה פחות פייתית־משתעשעת

האם ההחלטה של חברת פירלי להחליף את הדוגמניות העירומות שבלוח השנה שלה בנשים לבושות (לרוב) וחזקות היא אופנתית־צרכנית־מונעת מאינטרסים כלכליים? ברור. אבל אם פמיניזם נהיה טרנדי, מה רע?

לעולם לא נדע למה ונסה (אנג'לינה ג'ולי־פיט) ורולאנד (בראד פיט) נסעו לחופשה במלטה — כי איש לא טורח להסביר לנו. דבר אחד בטוח, "ליד הים", סרטה החדש של ג'ולי־פיט כבמאית הוא כישלון מוחלט וחלול שנובע מחוסר הבנה של המורשת הקולנועית

התערוכה החדשה "הכוריאוגרפיה של המחאה", שתוצג ביפו, עוקבת אחר זירות שונות של מחאה ברחבי העולם ומנסה לפצח את הקשר בין השתלבות ההמון במרחב לאדריכלות שסובבת אותו

בעונתה החמישית, "הומלנד" היא סדרה רלוונטית מתמיד ואותנטית באופן מעורר הערכה. דבר אחד קטן הורס את כל ההשקעה: כמו בסרט סוג ב', הטרוריסטים המוסלמים מדברים ביניהם באנגלית

לא נעים לתקוף את "לאהוב אותה", אבל מה לעשות שהסרט, המגולל סיפור אמיתי של שוטרת לסבית שלקתה בסרטן, עושה זאת בצורה סכמטית, צפויה ומניפולטיבית

החדש של אלון עדר, "קסיו זעם", מלא קיטורים, ובכל זאת מדובר באחד האלבומים המרנינים שיצאו כאן לאחרונה

עדו בר־אל, שיצירתו ניזונה מהמתח שבין התגברות על יצר לבין כניעה לו, פורש מניפה עשירה של טיפולים ציוריים בחפצים