דבר בחיקוי של יו"ר הציונות הדתית לא עבד. הדמות המדוברת והמסוכנת ביותר בממשלה המתהווה יצאה הכי חלשה, מרגיזה ומטופשת בתוכנית

הבמאי מרטין סקורסזי מגדיר מחדש כבר חצי מאה איך נראית אלימות על מסך הקולנוע. גם אחרי עשרות סרטים, הוא ממשיך לקבוע את הטון בהוליווד ולפעול לקידום ושימור המדיום, כך שכל טענה שהוא כבר לא רלוונטי נשמעת מגוחכת. לרגל יום הולדתו ה-80 חזרנו למיטב סרטיו

במסווה של ניטרליות חקרנית הופכת הטלוויזיה את הרוצחים הסדרתיים לגיבורי תרבות. צעצועים ומרצ'נדייז של רוצחים סדרתיים זה רק עניין של זמן

לא ברור מה עבר לתסריטאי סטיבן מופאט בראש כשכתב את "מבפנים", אבל המותחן פרי עטו בכל זאת מספק הנאה. מה שאי אפשר לומר על המונולוג של דייב שאפל בעניין היהודים ב"סאטרדיי נייט לייב"

בונו לא דמיין שכך ייראה הראיון לכבוד האוטוביוגרפיה שכתב: עימות מתמשך על כל נקודות העיוורון שלו. מהיחסים הקרובים עם ג'ורג' וו. בוש ורופרט מרדוק דרך הפאזה הבעייתית של U2, ועד הצורך להמשיך להתייחס לעצמו כאקטיביסט, למרות שהוא כבר מזמן מיליארדר מנותק

תערוכת היחיד של שרון בלבן מפגישה ביתי עם נשגב, הומור עם אימה, מבדח עם מעיק ומנוכר, ורק קומץ עבודות בינוניות מונע מלהכתיר אותה כמדהימה

הסיפור של U2, שעומד במרכז הממואר של בונו טוב מכדי להיות אמיתי - ולכן הוא גם לא כל כך מעניין. אחרי החצי הראשון, ששומר על אנרגיה בעיקר בזכות סיפור עלייתה לגדולה של הלהקה, נשארים עם חלק שני שמלא בעיקר בטרחנות

המיקוד בנשות הניו יורק טיימס שחשפו לראשונה את הפרשה מפספס את את סיפוריהן המעניינים והחשובים יותר של הקורבנות. ההשראה מ"כל אנשי הנשיא" משאירה את הסרט בזירה הוליוודית, גברית וחסרת מעוף