במלאת 25 שנה למתקפת הטרור של אל-קאעידה בארצות הברית, הוצפו הרשתות החברתיות בהאשמות שקריות כלפי היהודים וישראל. יותר מכול בולטת תאוריית "חמשת הישראלים הרוקדים", שלפיה הכול היה מזימה של המוסד. מנכ"לית ארגון StopAntisemitism, ליאורה רז, מסבירה איך הכול מתחיל בחינוך ולמה לא נכון להתעלם מעלילות הדם: "זה קורה יותר ויותר, אי אפשר לטמון את הראש בחול"

אם העובדות בסרט נכונות, האם זו סיבה למחוא כפיים? האם לא היה סביר יותר להקדיש דקת דומייה לשם הזדהות עם הקורבנות? התשובה פשוטה: מחיאות הכפיים מבטאות את הסיפוק על מציאת דופי בהתנהלותו של עם ישראל – ויותר מכך, שמחה על כך שהיהודים עצמם מטנפים אלו על אלו לעיני העולם

מהי הסיבה המוזכרת בסוף הפרשה לעונש שהוטל על משה שלא להיכנס לארץ, באיזה ביטוי משתמש משה לתיאור העם ואיזה פסוק פותח את נוסח "צידוק הדין" הנאמר בהלוויות? | בחנו מה אתם יודעים על פרשת השבוע, האזינו

לחכמינו הקדמונים היו כמה רעיונות נפלאים על מחילה, שכדאי לאמץ דווקא עכשיו

יונה חרד לאמינותו המקצועית ולתדמיתו כנביא. הוא אינו מסוגל לשחרר את התפיסה שנבואה חייבת להתגשם כפשוטה, ומעמיד את האגו שלו במרכז, במקום את טובת הציבור שאליו נשלח | ספר יונה, שנקרא ביום הכיפורים בבתי הכנסת, מלמד שמידת הדין הנוקשה היא אומנם כלי הכרחי להצבת גבולות, אבל תמיד יש הזדמנות שנייה

טלו מהיהדות את האשמה והחרדתיות, ותקבלו את הפניגירי של איקריה: פסטיבל יווני מסורתי גרם לי לחשוב על תפיסת הקהילתיות בשתי התרבויות, על הדמיון ועל ההבדלים בין השתיים. הרהרתי גם במאמצים של חז"ל להפוך את יום כיפור הכהני, שכולו הוד וריחוק, ליום שיש בו משקל מרכזי ליחסים בין חברים בקהילה