דווקא בטקס ממלכתי שבו התבקש נאום שמתכתב עם 7 באוקטובר, הקונספציה, היהירות ומחיר הדמים שלהן, בחר שר הביטחון להיצמד לאיומים הקלישאתיים שלו: פתיחת שערי הגיהינום, אזכור רפיח ובית חאנון, ועיי החורבות. מעניין איך אחרי שלוש שנים של אותן אזהרות חוזרות ונשנות, הוא עדיין לא הבין שאף מפקד בחמאס לא מתרגש מהן

התפקיד של נתניהו על במת האו"ם יהיה לשכנע עולם עוין, שרואה בו סדין אדום; ובעצם לשדר לנו, כרגיל, איזה בעל שיעור קומה הוא. בשניהם הוא נדון לכישלון

הבחירות הללו אינן בין שמאל לימין או בין דתיים לחילונים, אלא בין אלו הרואים משמעות בעצם קיומנו פה כחברה יהודית ודמוקרטית, לבין אלו המנסים להפריד בין הערכים הללו