אסטרטגיית “הצבא הקטן והחכם”, שישראל אימצה למעלה משני עשורים הייתה שגויה. המערכות שעברנו מאז 7 באוקטובר מלמדות שהמדינה צריכה להשקיע הרבה יותר בביטחון. הבשורה הטובה: יהיו לכך רווחים כלכליים ואסטרטגיים

הקורונה היתה כאן, מלחמה ראשונה היתה כאן, ואנחנו מסרבים בטיפשות, באטימות וביהירות להתבונן לאחור ולהפיק לקחים

המלחמה עדיין מתנהלת במלוא עוזה, אבל מנהיגי ארה"ב, ישראל ואיראן כבר החלו לטפח את נרטיב הניצחון. אחרי הצהרות הניצחון החד-משמעיות בסיום "עם כלביא”, שהחזיקו מעמד שמונה חדשים, חובה עלינו לשאול הפעם מה ייחשב להישג מבחינת ישראל. התשובה צריכה להיות מדידה: עד כמה יישארו יכולותיה של הרפובליקה האיסלאמית לפגוע בישראל, בשכנותיה, ובאזרחיה, מנוטרלות

כולנו יודעים שעם סיום המלחמה  יכריזו על הקדמת הבחירות. לכן כדאי שכל שוחרי הדמוקרטיה יבינו כבר עכשיו שכדי לקבל את קולות הערבים, כדי שלא נרגיש שהם פועלים ממש כמו נתניהו ובן גביר, עליהם להתגייס לטובת הביטחון של החברה הערבית – ביטחון מגזענות, ביטחון מהקליעים וביטחון מהטילים

עוד ועוד מילואימניקים שמשרתים ביהודה ושומרון מספרים על חוסר האונים כלפי האלימות שמפעילים חלק מתושבי החוות והמאחזים, על הכניעה המוחלטת לתכתיביהם ועל חוסר הגיבוי שהם זוכים לו כשהם רוצים לבצע את התפקיד שאותו הם אמורים לבצע מכוח החוק

בשנתיים וחצי האחרונות נוצר בישראל פער הולך ומתרחב בין הציפיות של הציבור לבין המציאות הצבאית. פעמים רבות נשמעו אמירות על כך ש"חיסלנו", "השמדנו" או ״הסרנו אחת ולתמיד״ את האיום מצד ארגוני טרור כמו חמאס וחיזבאללה. אך המציאות הביטחונית מורכבת יותר

בשעה שטילים מעופפים בכל רחבי הארץ ולכשליש מהאזרחים אין כלל מיגון משום סוג, בשעה שהאוצר עדיין לא נתן כל פתרון לעסקים, חברי הכנסת של הקואליציה המנותקים מהעם מקיימים דיונים בהולים בחוקי ההפיכה המשטרית. ואילו נציגת העירייה מתקשרת לשאול איך אני מרגישה. איזה עולם