התיישבתי לשולחן עם האהבה, לצום משותף, בלי עינויי נפש, כאלה הרי כבר עברתי מספיק בחיי. לקראת יום כיפור, יצאתי למסע נוסטלגי של מחשבות על אהבות קודמות

ודווקא עוד לא ירד הגשם הראשון. לא היתה לו שום סיבה להשתגע ככה. בדיוק כשהחלטתי לפתוח דף חדש בשנה החדשה ולהעיף אחת ולתמיד את הפסיכים מהחיים שלי

את כל חיי הבוגרים הקדשתי להדחקה הזאת, ובניתי חומת מגן חזקה, עם התנהגות סטרייטית ואפילו לא מעט ביטויים של הומופוביה. כשהנחתי לעצמי לגלות, זה התפרץ בבת אחת. למרות שההתנסות הראשונה היתה מגעילה ולא נעימה, והשנייה היתה עוד גרועה יותר, לא היה לי בכלל ספק. זה מי שאני

אני לא באמת יודע אם אני פותר בעיה או מעצים אותה. אני לא באמת יודע כיצד ארגיש מעבר לים, ולאן בסופו של דבר אגיע. אני יודע שכאן אני כבר לא יכול, כאן אני לא מצליח לפסוע הלאה. הורים יקרים, הגיע הזמן שניפרד, כדי שאוכל לבנות את עצמי