לפעמים הלב מתמלא דווקא באיזו ריקנות תהומית. אז אני מדליקה את הרדיו ומקשיבה לשדר רדיו בחדר אפלולי מגיש פיסות אושר. אני מזריקה מוזיקה כמו דם לוורידים, מזכירה לעצמי שהיצירות היפות ביותר נכתבו מכאב. אנשים ניגנו את כאבם, ואנחנו עכשיו מטפסים איתם למדרגות גן עדן

תופעה חדשה צצה בסצינת הרווקות הישראלית: גברים בני 29-30, רווקים, לרוב מוקפים בחברים וחברות נשואים עם ילדים, טוענים שהם מחפשים את האחת והיא מתעכבת

לפעמים אתה רואה אותו ומתעלם, מצפצף עליו בהפגנתיות. והוא? הוא לא נעלב. הוא יודע שבסוף הוא יגיע ויתפוס אותך. הוא לא ממהר. הוא לא חי על זמן שאול כמו ההתחלה. את הסוף הזה, כמו את רובם, לא ראיתי מתקרב. חשבתי שסוף סוף מצאתי התחלה, ובימינו מאוד קשה למצוא התחלות