הושטתי יד אל הבחור. פתאום גיליתי שהוא יקר לי ונבהלתי נורא. פחדים רוחשים בשקט כמו תולעים, אבל הגוף לא משקר. אני לא נרדמת כי אני מפחדת. אולי זה לא יעבוד, אולי הוא לא ירצה, למה אני רוצה תמיד את מה שאי אפשר לקבל

אילו היינו ממשיכים בקשר הזה בצורתו הנוכחית, לא היינו נשארים נאמנים לעצמנו, או זה לזה. זה הפך לרע ומורעל. עדיף בנפרד, עם געגועים ובכי של "כמה שאת/ה חסר/ה לי בבוקר/בלילה", שיהיה טעם של עוד. ואולי, מי יודע, סיפור האהבה הזה רק מתחיל

מעבר לשאלה הפלילית, אם היו או לא היו הטרדה מינית ואונס, עניין השלישייה-לכאורה מעלה שאלה עקרונית מבחינה מוסרית, מקצועית וציבורית. האם קיום מיני-אורגיה, בלי קשר ספציפי לניצב אורי בר-לב, רלוונטי בכלל לבחירה של איש מקצוע?