בעצם יצאנו רק לדייט אחד, פורמלי כזה, נו. "אהלן, אני עמית" וכאלה, ואם בא לי אני מנשק אותה בלחי ואם לא בא לי אז גם בסדר, ובמקרה הפחות טוב הדייט היה מסתיים לו כעבור זמן לא רב במיוחד. אבל הנה, אנחנו מתחתנים

אני אוהב אותך באמת, ולא צריך ימים מיוחדים כדי להוכיח. את אשה נפלאה ואמא מדהימה, ובלעדייך לא הייתי שלם

הימים האלה, שמתקשטים בוורוד ואדום, שמכריחים כל גבר להיכנס לחנות תכשיטים ולהביא קופסה עם משהו נוצץ או לפחות טעים, שמכריחים כמעט כל אשה לצפות להפתעה, הם נהדרים כשאת/ה במערכת יחסים. אבל מה עם האנשים שבצד השני?

זה מה שמרגש אותי עכשיו. התובנה הזאת של מה חשוב ומה לא חשוב נחתה עליי באיחור קל, אבל בשלב בו זה עדיין ניתן לשינוי. הבעיה הכי גדולה שלי היא שבינתיים, הרגשות והתובנות נמצאים רק בכתב, ולא כלפי חוץ