אני זוכרת אותה מחייכת, כשהיינו הולכות לרקוד כל הלילה. היינו חוזרות הביתה מותשות והיא היתה נשארת, היא לא אהבה לישון לבד בגלל הבדידות. היום היא נשואה לזה שעוזב אותה כל יום מחדש, והיא בוכה לו בטלפון בהפסקות הסיגריה שלה מהעבודה

בעלי הגנים/אולמות זיהו פוטנציאל כלכלי עצום שבאמצעותו הם יכולים להכניס עוד עשרות ומאות אלפי שקלים בשנה. הם ניצלו את התחרות הגדולה ששררה בענף והחלו לגבות כסף בעבור הימצאות ברשימת המומלצים, בלי קשר לאיכות

אני רוצה לחשוב קצת מבלי לפחד על תחנת הרכבת שכמעט כולם עוצרים בה - העייפות של הזוגיות, מות האהבה. האם גם יומנו יגיע? האם גם אנחנו נתקשר פעם בשפה של משימות בית?