"היית בלשכה?", היא שאלה כשנכנסתי. "כן", עניתי, "ויש לי שני ראיונות עבודה מחר, אבל אל תתלהבי". היא זינקה עליי בחיבוק חונק. "יואו מאמי, אני לא מאמינה שחזרת לשפיות, פחדתי שאתה עומד לעשות לי בקרוב שיחה על החלומות המיותרים שלך שאתה רוצה להגשים". אני כל כך עומד לאכזב אותה

משיחת הטלפון האחרונה היה ברור שהיא לא מותירה כל פתח. היא הייתה כל כך מדויקת. כל כך עדינה. והגרוע מכל – מתחשבת. ברור היה לי שהיא חוסמת ביסודיות כל דרך אפשרית ללב שלה. תחילה ניסיתי למחוק אותה מהראש, אך משלא הצלחתי, מרוסק ונואש, שלפתי את נשק יום הדין