הנשים המתמודדות עם פוסט-טראומה מורכבת לא לובשות מדים, אין להן דובר צבאי, והמלחמה שלהן לא התחילה ב-7 באוקטובר – היא רק הפכה עבורן למלכודת אינסופית

חיסול מוג'תבא חמינאי וחבורתו והפלת שלטון הטרור האיסלאמי, בעוד יש עדיין לאיראן יכולות צבאיות, עדיפים והכרחיים אלפי מונים יותר מחיסול כל יכולותיה הצבאיות של איראן, כשהנבל חי ובועט על כס המלכות. כמובן שרצוי ועדיף גם וגם 

למרות ההישגים הרבים של נשים במלחמה הזו ולמרות העלייה בשיעורן ביחידות החשובות ביותר, המציאות היא שנשים ישראליות הן חלק בלתי נפרד מהמאמץ הלאומי - אבל לא חלק משמעותי ממעגל קבלת ההחלטות

ייתכן שבעוד כמה שנים – ואולי אפילו מוקדם יותר – ישראל תמצא את עצמה שוב מול אותה דילמה: איראן שמנסה לשקם את יכולותיה, וישראל שנאלצת לשקול פעולה צבאית נוספת כדי לעצור אותה. אלא שבפעם הבאה איראן תגיע אחרת לגמרי

 חייבים לעצור ולחגוג את הרגע הזה, משום שהוא מהווה אבן דרך באחד המאבקים הציבוריים הכי הירואיים שנעשו כאן

היינו צריכים לדעת שאנחנו הולכים למערכה שתעשה שמות בהרגלי השינה שלנו. הרי מה יותר סמלי ממלחמה שהתחילה בשבת בשמונה בבוקר

הם, שלא מבינים את עוצמת תנודת השכבות הטקטוניות שישראל הצליחה לחולל בחצי הכדור המזרחי, מסרבים לצאת מהקומה שכולנו מתעוררים ממנה

האובססיה של מנהיגים כמו סטארמר ומקרון למו"מ ומניעת הסלמה, רק מתמרצת את האיראנים והפרוקסי שלהם. את התוצאות של "הסדר הבינלאומי מבוסס החוקים" אנחנו רואים בימים אלה