ואז מגיעה אזעקה ואני מניפה אותו ואת שיתוק המוחין שלו על הידיים כי אין זמן, ומתבאסת על עצמי ששוב לקחתי לו את טיפת העצמאות שאני כל כך מקפידה שתהיה לו. בימים כתיקונם אני כועסת על כל מי שמכוון לו את ההליכון או מרים אותו, כי הוא צריך לבד. כי הוא יכול לבד. ואז אוקטובר והוא לא יכול כלום. טור