אחרי שגדלה ביישוב יהודי-פלסטיני ופגשה סלבס שבאו להתפעל מהנס, נועם שוסטר-אליאסי כבר עלתה על המסלול שבסופו מקבלים את פרס נובל לשלום, עד שהתברר שהמצב המייאש דורש קומיקאית שמסוגלת לצחוק על הכל. אז היא כתבה מופע בשם 'דו-קיום בתחת שלי', כיכבה בדוקו שכבש - בלי אלימות, חלילה - את פסטיבל סאנדנס היוקרתי, קיבלה ברכה מהדלאי לאמה, הפכה לאמא שמפחדת שהבן יצביע בן גביר ויוצאת לסיבוב הופעות חדש בחו"ל, כי מישהו גם צריך להתפרנס מהסכסוך הזה

מאז שהייתה ילדה הרגישה ריקי רייף שהיא "חריגה בנוף", התקשתה למצוא את מקומה בבית הספר והתמודדה עם התקפי חרדה קשים. עכשיו, עם יציאת הסרט "כי את מכוערת" בכיכובה, היא מספרת על העבודה כסייעת בגן ילדים לצד המשחק ("שני דברים שאין בהם כסף"), על דימוי הגוף ועל הקושי למצוא עבודה כשאת לא "במידה הנכונה": "זה לא שאני אומרת 'בחיים לא ארד במשקל', אבל זה חלק מהאישיות שלי. יש אישיות של שמנה, אין מה לעשות"

יוסי מרשק לא תכנן לפצוח בקריירה חדשה, אבל אז הגיע 7 באוקטובר, והוא התמסר לאקטיביזם במשרה מלאה. עכשיו הוא חוזר לתחנות בחייו, מהילדות בצל האב שנטש, דרך פרק הסמים בארה"ב ועד הטיול להודו עם האקסית נעמי לבוב ובן זוגה, ומסביר למה כל כך קסם לו לשחק בסרט החדש "כי את מכוערת" אבא לא תפקודי

כשישראל חגגה עשור להקמתה, בחר חתן פרס נובל, יצחק בשביס-זינגר, לפרסם דווקא סיפור על קורבן של פוגרום. 'הנידון למוות', הרואה עתה אור בעברית לראשונה, 35 שנה לאחר מותו, חושף את מחשבותיו של אחד מגדולי ספרות היידיש על ריבונות, כוח והיחס לאחר | מיידיש: דוד שטרומברג ואלעד זרט

 פעם שאלו: מה שלומך? היום שואלים: מה אתה חושב? ולא באמת מחכים לתשובה, רק רוצים לדעת אם אתה משלנו או נגדם

החייל שכיוון אליה נשק ואיים להרוג אותה, החרם שעברה בילדות ואז מול כל המדינה, והפרידה מאבא שמת באמצע מסיבה: מיה לנדסמן גילתה שמופע המחול בעירום 'צרכים קדושים' רק גרם לה לאהוב את הגוף שלה יותר ומסבירה למה גם המסית הכי גדול הוא בן אדם

הוא שרף את הכיתה בערב ל"ג בעומר, נידון לעבודות שירות, התאהב בחרוזים ויצר כבר שני סרטים על טהרת החישגוזים: עמית אולמן מגלה איך חוויות הנעורים נכנסו ל'תיכון מגשימים' ולמה חרדה חברתית זה אחלה חומר לאגו-טריפ

עכשיו, כשהילדים עזבו את הבית, הייתי אמורה לחגוג את עצמי. אבל אז נזכרתי: אני גרה בישראל