קל לסתור את הטענות של הטרול לבית נתניהו. העיסוק הפוליטי המתמשך של אביו בזכר השואה כהצדקה לקידום לאומנות נמשך כל השנה, כל שנה

״פלורליזם״, הסביר לי בהתלהבות חייזר שנחת מהחלל היישר בישראל, ״זה שם הקוד שבאמצעותו מבטאים אנשי שמאל את רצונם בהומוגניות״

הדרך לביצוע משימה היא לעתים ארוכה ומפותלת ויש בה הררי משימות לא מתוככנות ש"פשוט חייבים להשלים עכשיו". זה סוג של דחיינות שצריך להתמודד איתה עוד לפני שהיא מתחילה

רקדניות העמוד המופיעות במועדוני חשפנות, דימויי הנשים הכלואות בתאי הצפייה ורקדניות נעדרות פנים. סדרת העבודות של חגית שחל מציגה את החשפניות כשקטעי גוף מקוטעים שלהן כרוכים סביב העמוד הפאלי בתנוחות המעלימות אותן ומבטלות את קיומן כגוף אדם שלם

בפרסומת אנחנו מבינים שבמהלך השעות הארוכות שבהן בר רפאלי וג'רמי מיקס עשו חיים בווילה שהם פרצו אליה, בעלי הווילה היו קשורים במקלחת, פיהם חסום וידיהם ורגליהם קשורות חזק מבלי שיוכלו לזוז

לאחר תחנונים והצקות בלתי פוסקות, נתתי לה כמה מהכדורים שברשותי, ומאז היא משגעת אותי שאדאג לה לעוד כמה כדורים. אני מרגישה מנוצלת, אבל אולי אני צדקנית וקמצנית?

אם בנט ונתניהו באמת היו מתעניינים ביהודים בכלל, ובאמריקאים קונסרבטיבים בפרט, הם היו נשמעים לבקשותיהם המנומסות והסבירות מזמן

הורים רבים בוחרים בענישה ככלי חינוכי אבל מגלים שאין להם השפעה. מה הבעיה עם עונשים, מדוע הם לא עובדים לאורך זמן, איך זה משפיע על יחסיכם עם הילדים ומה אפשר לעשות במקומם?