המערכה על התודעה עדיין איננה חלק מתפיסת הביטחון הלאומי שלנו. ברמת המדינה, היא פשוט לא נחשבת לזירת לחימה. וזה אחד המחדלים הגדולים במלחמת 7 באוקטובר

יומיים בלבד אחרי הטבח, נכנס כוח לוט"ר לקיבוץ כפר עזה בליווי הצלם זיו קורן, שתיעד את ההרס ביישובי העוטף. רגע אחד שנתפס בעדשת המצלמה הפך לאחת מהתמונות המזהות של האסון: לוחם בוכה על כתף חברו מול שולחן חג בבית ההרוס שאליו פלשו מחבלים. 3 שנים אחרי, הם חזרו לאותו בית: "זעזע עד העצם"

האם אחרי האסון הגדול בתולדות המדינה נבחר בהנהגה שאוהבת אזרחים יותר מאשר את הכיסא. כי ביטחון זה לא רק טנקים ומטוסים, אלא גם משילות, אמון וחוסן חברתי

הכישלון של 7 באוקטובר הוא מחדל צבאי ומודיעיני חסר תקדים, אך הוא תולדה של קונספציה מדינית רבת שנים

הנקודה הכי חשובה שראוי לעסוק בה ביום הזה היא להבין ששורשי טבח 7 באוקטובר הם השנאה הרצחנית של האיסלאם ליהודים. החלום הכי גדול של רוב תושבי הרצועה הוא לצבוע בדם כל אחת מההתנחלויות בעוטף עזה

לא רק יותר טנקים, חיילים או מוצבים: יש לקח חשוב אחד שצה"ל היה צריך ללמוד, והמבחן האמיתי של השינויים שביצע מאז הטבח יהיה בפעם הבאה שבה האויב ינסה להפתיע את ישראל

הזמן חלף אבל נשארנו כוננים על ציוד מלא. תחושת האיום, מלווה. אף אחד לא העביר את המתג שלנו חזרה, מחירום לשגרה

איך מודדים אומה? הניסיון לייצר תמונה אחת נדון מראש לכישלון, אך דבר אחד ברור: 3 שנים למלחמה - והמצוקה הנפשית גדולה. כמעט מיליון ישראלים פנו לקו הסיוע של עמותת ער"ן, וכשליש חצו את הסף הקליני לדיכאון. המנהלת המקצועית הארצית של ער"ן: "אנחנו חיים ב'כאילו שגרה'". וגם, הקבוצה שלא מדברים עליה