לאחר שלשכת שר הביטחון הפיצה סרטון של בני גנץ יחד עם בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון תחת התיאור: "אישור התכנית לסיכול חאלד מנצור", פעיל השמאל עלה להתקפה נגדו: "זה מביך. אם זה היה נתניהו היינו קורעים אותו"

כלי התקשורת המובילים בעולם עוסקים בהסלמה בין ישראל והג'יהאד האיסלאמי • בכותרות הראשיות דווח על הפגיעה הקשה בילדים, ורק בכותרת המשנה נרשמה התייחסות להכחשה הישראלית • בוושינגטון תמכו בזכותה של ישראל להגן על עצמה – ובמוסקווה פרסמו הודעה חריגה יחסית • למרות הדיווחים הנרחבים – בעולם ממשיכים לעסוק בעיקר בלחימה באוקראינה ובעימות בטייוואן

97 אחוזי הצלחה ביירוט: כיפת ברזל מככבת ברשת

מבצע "עלות השחר" נועד להבהיר לג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, ולשולחיו בציר איראני, שישראל לא תסכים לשינוי כללי המשחק בעזה • גם כאן, כמו ב"חגורה שחורה" ב-2019, ישראל ויתרה לחמאס על האחריות והחליטה לטפל בבעיה בכוחות עצמה • זו אסטרטגיה שרק מסבכת אותנו • פרשנות

מנהל בתי המשפט הודיע בשבוע שעבר על פרישתו מהרשות השופטת * מרזל, בן 50, נחשב עילוי, בולט ומצטיין * הוא החליט להשליך את המפתחות ולעזוב את המערכת אחרי שאיילת שקד הטילה וטו על מינויו לבית המשפט העליון בסבב השופטים האחרון * מרזל כבר מסודר בג'וב מתגמל במגזר הפרטי, אבל נשיאת העליון אסתר חיות צריכה להתעורר ולהבין שהמערכת שלה בבעיה * פרשנות

בשיחה נשמע אחד מרכזי שב"כ מזהיר את תושב העיר עזה: "אני לא רוצה שייפגע פה אף אחד, אתה בטוח שבניין חליפה פנוי?", הוא משיב: "אני רואה שאין אף אחד ברחוב". בבניין שהותקף היה מחסן אמצעי לחימה, בלב אוכלוסייה אזרחית

ככל שנמתין עם ההחלטות הקשות, יהיה הרבה יותר קשה עד כדי בלתי אפשרי להוציאן לפועל | ה"צלקת" של 2005 בעזה מחייבת הבנה שמחירה של היפרדות מיו״ש  - הוא גם היפרדות מהחלום הציוני An Israeli Air Force Apache helicopter fires flares in the sky above the Israel-Gaza border August 7, 2022. REUTERS/Amir Cohen   מאז שחר ההיסטוריה יש לנו קשיים עם רצועת עזה – מימי התנ"ך והפלישתים, דרך תקופת הפדאין ויחידה 101, מלחמת ששת-הימים, האינתיפאדות, ההתנתקות, בואך ימים אלו. הקשר הגורדי והלא רצוי הזה בינינו ובין עזה כאילו בנוי על מתח אין סופי, והעתיד אינו מבשר טובות. כל סבב דורש ריתוק אוגדה נוספת כדי לסבר את האוזן, וקצת להיזכר, בטרם ימי ההתנתקות אז בשנת 2005, כ-10,000 מתיישבים ישראלים חיו ברצועת עזה. ההגנה על ההתיישבות הזו שאיפשרה לנו את היכולת והגמישות המבצעית דרשה סדר גודל של אוגדה, ו4-5 גדודים לוחמים כדי לאפשר את אורך החיים של המתיישבים, וכדי להגן על הנגב המערבי. מאז היציאה מרצועת עזה, אנו מצויים בלחימה בלתי פוסקת, כאשר סדרי הכוחות בשגרה לא השתנו, אך כל סבב דורש באופן מיידי ריתוק של אוגדה נוספת בפאתי הרצועה. כלומר, כל מתיחות במרחב מחייבת באופן אוטומטי סדר גודל של 2 אוגדות, ו4-5 חטיבות. משמע, שיותר מהשלשנו את סדרי הכוחות הלוחמים כדי להתמודד עם מתיחות, ועוד לא דיברנו על מבצע קרקעי והדרישות שלו. על זה תוסיפו את תקורת המודיעין, מטוסי הקרב, המל"טים, הספינות של חיל-הים ועוד פעולות הדורשות אנרגיות ומשאבים. ראוי להיזכר – מצבע "צוק איתן" בו חדר צה"ל לעומק של לא יותר מ-2 קילומטרים בכדי לנטרל מנהרות התקפויות דרך עוצמה של 3 אוגדות, וכל סדר הכוחות הסדיר של צבא היבשה. אי-אפשר לשאול בפרספקרטיבה- האם ההתנתקות שיפרה את המציאות האסטרטגית בישראל? ולמה חשובה הפרספקטיבה הזו? תת קרקע כיוון שתומכי ההתנתקות גם בימים אלה ממשיכים לומר את אותה אמירה, כביכול, שמצבנו האסטרטגי שופר בגין אותו מהלך. אבל אני מציע לנסות ולחשוב מה היה אילו לא היינו מתנתקים, ובידינו הייתה היכולת שיש לנו כעת – בייחוד דברים אמורים בהקשר כיפת ברזל והיכולת לאתר ולהשמיד מנהרות. בשנת 2004 ארגוני הטרור בעזה הביאו לשיא את האפקטיביות של המנהור מול ישובי גוש קטיף – הם ריכזו מאמץ מול מוצבי צה"ל, והצליחו למוטט דרך התת קרקע את המוצבים "אורחן" בצומת הגוש, ו-"טרמית" על ציר פילדלפי, הוא גבול מצרים. ליכולת האופרטיבית הזו הייתה השלכה רבה על גמישות הפעולה, והשפיעה על החלטות הדרג המדיני. כבר אז היה ברור שניתן להגיע לטכנולוגיה המנטרלת מינהור, אך יידרשו זמן ומשאבים. הממשלה החליטה לא לחכות לכך, ופינתה את תושבי הגוש תוך יצירת טרגדיה לאומית שהעצימה את הכיתוב פה במדינה. המתנה של שנים ספורות הייתה מביאה לכך שיכולותיו של צה"ל היו מנטרלות את האיומים, ומאפשרות את המשך שהייתנו בעזה תחת אותם סדרי כוחות. היום, אין לנו שום התיישבות שם, אף חייל לא נע שם, וכאמור בכל סבב, אנחנו נדרשים לפי שלושה כוחות, עוד בטרם התחלנו משהו, שכבר הבהרנו מראש שאין לנו רצון אמיתי בו- ואני מתכוון לכיבוש עזה מחדש, וטיהורה מתשתיות טרור. המצב מחמיר עד לעצם היום הזה, כולל, מצבנו האסטרטגי לא רק שלא השתפר – הוא מחמיר. אנחנו נרתעים מפעולה אגרסיבית, מאתרגים את ארגון החמאס ונמנעים מלפעול מולו, חותרים ל-"שקט", שמשרת את יכולת ההתחמשות וההתעצמות של הצד השני, ובפועל מצרים יותר ויותר את גמישותנו המבצעית, בשל עוצמת הכוחות שידרשו – וכל עשור כאמור נדרש יותר. למעשה, אנחנו נמנעים מהבלתי נמנע, תוך שאנו מביאים את עצמנו בהכרח לכך שפעולה עתידית תהיה כואבת הרבה יותר, מחיריה יהיו גבוהים, והסיכונים הכרוכים בביצועה יהיו הרבה יותר משמעותיים, בטח כאשר עזה מוגדרת כאיום "משני" בתרחישי הייחוס. על הדרך, אנחנו פוגעים ביסוד הביטחון הלאומי שלנו והוא ההרתעה. כדי להבין מדוע – צריך רק להביט כמה כוחות נדרשים כדי לאפשר את יום ירושלים- שהוא חלק מהתרבות שלנו ומריבונותנו כאן, חג מחגי ישראל שדורש גיוס של מילואים כדי לקיימו. הסתכלות מהפרספקטיבה הנכונה מחייבת הבנה – היציאה מרצועת עזה הייתה טעות אסטרטגית, ומחירה של תיקון הטעות עולה בכל עשור בריבית דריבית.  בעת מבצע "עופרת יצוקה" צה"ל כבר היה בעומק הרצועה, ביתר אותה, ויכול היה להשתלט על רצועה ברוחב של 5-6 ק"מ מגבול מצרים. זו הייתה הזדמנות לנתק את גבול מצרים ורצועת עזה, ולנטרל את מנהרות ההברחה. עם טכנולוגית איתור וסיכול המנהור היינו יכולים תוך זמן קצר לנטרל את יכולת ההתחמשות של חמאס ושאר הסוררים – המצב היה כאן שונה לחלוטין. ראוי להזכיר שלחץ פוליטי עצר את המבצע הזה בטרם הביא להישג אסטרטגי אדיר. זו הייתה החמצה ענקית.  הסתכלות מהפרספקטיבה הזו מחייבת הבנה כפולה – האחת, ככל שנמתין עם ההחלטות הקשות, יהיה הרבה יותר קשה עד כדי בלתי אפשרי להוציאן לפועל. השנייה, מחייבת חשיבה על רעיונות ה"היפרדות" מיהודה ושומרון. ה"צלקת" של 2005 מחייבת הבנה שמחירה של היפרדות זו, הוא גם היפרדות מהחלום הציוני. אני לא מעיז לדמיין את המצב בו 75% מאזרחי ישראל חיים במישור החוף, וקילומטרים ספורים מהם, בשטחים השולטים יושב צבא טרור שלא מאפשר לשום דבר נורמלי להתרחש פה. כל עוד האופציה של כיבוש מחדש של רצועת עזה אינה מונחת על השולחן – מצבנו האסטרטגי ילך ויחמיר, והמנופים של ארגוני הטרור רק יתחזקו. אופציה צבאית ממשית על השולחן – זה מזכיר לכם משהו?  לא במקרה. כמו שאנחנו מצפים שהאמריקאים יניחו על השולחן את האופציה הצבאית נגד איראן, גם אנחנו נדרשים להניח אופציה צבאית של ממש מול עזה. אחרת, הרתעה לא תהיה כאן, לא מהגרעין, ולא מפירות הבאושים שלו. הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה