הצי האמריקני דיווח היום (חמישי) כי ספינה בלתי מאויישת של החות'ים התפוצצה בים האדום. לדברי הצי, היא היתה במרחק של כמה קילומטרים מכלי השיט האמריקניים.

כבר מראשית דרכו הצטיין ראש הממשלה בחלוקת העם ל"לנו" ול"צרינו". גם עכשיו הוא מקפיד לטפח את השסע שבסיום המלחמה, כך הוא מקווה, יביא לו את השלטון פעם נוספת. רק התפרצות אדירה של הזעם הציבורי תעצור את תרחיש האימים הזה, ותקבור תחתיה את ימי נתניהו האחרונים

המאמץ להחזיר את החטופים בעזה תקוע, אבל נראה כי בכמה חזיתות נטלה ישראל את היוזמה, סוף סוף. על המשמעות הרבה של השבוע החולף במלחמה הרב-זירתית ועל השבוע שבפתח בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר, ניצבים שניים מהאויבים הגדולים של ישראל, חיזבאללה ואיראן, בפני שתי ברירות קשות מאוד.  עד עכשיו, הכורח לבחור בין אפשרויות גרועות מאוד לפעולה היה בעיקר בצד שלנו. האם זוהי נקודת מפנה משמעותית במלחמה הרב-זירתית? אולי נדע אפילו בתוך ימים ספורים, בהתאם למהלכים שינקטו. בלבנון, הארוע שדחק את חסן נסראללה לפינה, הוא, כמובן, החיסול של סלאח אל עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס בכובע אחד, ומפקד חוליות הטרור של הארגון ביהודה ושומרון - באחר.  החיסול, שישראל לא לקחה עליו אחריות, התרחש בלב הרובע של חיזבאללה בביירות, הדאחיה המפורסמת, שהוחרבה על ידי ישראל במלחמת לבנון השנייה ושוקמה בינתיים. מבחינת מזכ"ל החיזבאללה, ישראל הפרה בתקיפה את המשוואה שהוא יצר מאז 8 באוקטובר, שכוללת אש ישראלית מול אש לבנונית רק משני צידי גבול הצפון ומתחת לרף שיוביל למלחמה כוללת שבה הוא, ככל הנראה, אינו מעוניין.  עד כה המדיניות שלו הניבה לו הישג תודעתי חשוב - פינוי של עשרות ישובים ישראלים לאורך זמן – בפעם הראשונה מאז קום המדינה, וריתוק כוחות גדולים של צה"ל לזירה הצפונית, כחלק מן המאמץ לסייע לחמאס. זה הספיק, מבחינתו, כדי להצדיק את ההחלטה שלא להצטרף למלחמת החמאס באופן מלא.  השבוע התמונה הכוללת השתנתה דרמטית: התקיפה בלב הדאחיה היא הרבה יותר מאשר השפלה מבחינת נסראללה - היא נעשתה למרות שאיים לא פעם שפגיעה בביירות תהיה בלתי נסבלת מבחינתו, גם אם היעד לא יהיו אנשי החיזבאללה עצמם.  עתה, הוא צריך לנקוט בתגובה משמעותית כלפי ישראל אם הוא רוצה לשמר את ה"מילה" שלו, ואת ההרתעה (שקיימת, למרבה הצער) מול ישראל. מאידך, הוא עשוי לחשוב, שישראל מוכנה כעת להרחבת המערכה עד כדי מלחמה כוללת בלבנון.  נסראללה בהחלט יודע מה יהיה המחיר מבחינת מדינת לבנון במקרה כזה, ואין לו מנדט פנימי להביא להרס המוחלט, מבחינת שאר העדות והמפלגות במדינה. לבנון ממילא נמצאת בקריסה כלכלית כוללת, ומלחמה מול ישראל זה הדבר האחרון שהיא זקקה לו.  והנה עוד כמה הארות בעקבות החיסול הדרמטי. היעד והביצוע חשוב להבין כי למרות שסלאח אל עארורי חוסל בלבנון, ולא בעזה, בשטחים או בתחומי מדינת ישראל (אלה זירות הפעילות ה"רגילות" של שירות הביטחון הכללי), הרי שבכל זאת מדובר ביעד "קלאסי" מרשימת החיסולים של השב"כ מאז 7 באוקטובר, בגלל אחריותו לטרור ביו"ש.  ראש השב"כ, רונן בר, אף אמר כי "נחסל את בכירי החמאס. זה ייקח שנים אבל זו המשימה של הדור שלנו". בהקלטה המפורסמת מישיבת הממשלה, שדלפה לתקשורת לפני כחודשיים. ייתכן, שהביצוע קשור להכרזה ההיא.  בכל מקרה, הביצוע הוא לא פחות ממהמם, מבצעית ומודיעינית. הוא הצריך מודיעין מדויק ביותר על דירתו של סלאח אל עארורי בלב הדאחיה, ועל העיתוי המבצעי שמתאים בדיוק לפגוע בו – כאשר הוא בתוך הדירה ביחד עם כל צמרת החמאס בלבנון, ומבלי שיש בסביבה גם אנשי חיזבאללה או "סתם" אזרחים לבנוניים.  החיסול בוצע, ככל הנראה, באמצעות מספר טילים בעלי מנגנון הפעלה מתוחכם ביותר, שגורם להם להתפוצץ רק אחרי שהם עוברים את הקיר החיצוני של הדירה המותקפת.  בכך, מובטח נזק עצום בתוך הדירה של ה"יעד", תוך כדי נזק מינימאלי לדירות שמסביב (למרות תמונות ההרס הרב מביירות, לא היו נפגעים נוספים). במחשבה בדיעבד, פורסם כי יכול להיות שהזדמנות מבצעית דומה הייתה בידי ישראל כבר בשלבים מוקדמים יותר של המלחמה, אך היא לא מומשה מחשש שהחזית הלבנונית תתקלח מוקדם מידי מבחינת ישראל. עארורי לא מת לבד. מבין חמשת אנשי החמאס שנהרגו יחד אתו, החשוב ביותר הוא סמיר פנדי, שבנה את מערך החמאס ליד העיר צור, והיה אחראי על שיגור עשרות רקטות לעבר ישראל בימי חג פסח האחרון.  גם עזאם אל עקרב, שהלך לעולמו עם החבורה, אינו קוטל קנים. הוא היה אחראי על תשתית החמאס בלבנון, ועל התיאום עם חיזבאללה ואיראן. סלאח אל עארורי עצמו היה דמות בולטת בצמרת הרשמית של החמאס מזה שנים, וגם האיש שבהבל פיו הכיוון פיגועים כנגד ישראל.  הזכור שבהם, הוא חטיפתם ורציחתם של הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ביוני 2014, טרם מבצע "צוק איתן" בעזה. מאז 7 באוקטובר הצליח לשלח שני פיגועי ירי עם הרוגים ישראלים. וגם זה: בזמן מתאים עוד נצטרך לשאול את עצמנו (בין אינספור שאלות קשות נוספות) כיצד קרה שהטרוריסט הבלתי נלאה הזה סלאח אל עארורי, שכבר היה בידי ישראל במעצר מנהלי במשך שנים ארוכות, שוחרר בשנת 2010 לחו"ל?  השחרור ההזוי נעשה בימים שבהם החמאס עדיין החזיק את גלעד שליט בשבי, וישראל אפילו לא מצאה לנכון להשתמש בע'רורי כ"קלף מיקוח" לשחרורו.  הכטמ"מ שבקרב לפי הנטען בלבנון, נראה כי החיסול בוצע באמצעות כלי טיס מופעל מרחוק, כטמ"מ, של צה"ל.  אם זה נכון, הדבר מהווה הוכחה נוספת לחשיבות של מערך הכלים הבלתי מאוישים, ששוברת שיאים במלחמה, כאשר כל יחידות צה"ל נמצאות במסע רכש חסר תקדים להשיג עוד ועוד רחפנים ומטוסים בלתי מאוישים וגם רובוטים קרקעיים למנהרות – מכל פינות תבל, וכמובן גם מהתעשיות הביטחוניות הישראליות.  ככלל, במקרה של יעד כמו הדירה של אל עארורי בדאחיה, לכלי טיס בלתי מאוישים יכולים להיות מספר יתרונות.  ככל שהם קטנים ושקטים יותר (בעבר פורסם כי לחיל הים הישראלי יש כטמ"מים שקטים מאוד בזכות כך שהם מונעים בחשמל) כך קשה יותר לאויב לשים אליהם לב, ובטח ליירט אותם. הם יכולים להמתין לעיתוי המדויק לפעולה במשך שעות על גבי שעות – ורק אז לתקוף. וזה עוד סימן לחשיבות הכלים הבלתי מאוישים - בשנת 2023 נרשם "מהפך סמלי" בתולדות חיל האוויר כאשר בפעם הראשונה בהיסטוריה מספר מטיסי המטוסים מרחוק עלה על מספר בוגרי קורס הטיס הרגיל, של טייסים במטוסים המאוישים. מכן והלאה, הפער בין הבלתי מאויש למאויש רק ילך ויגדל.  כיצד יגיבו חיזבאללה וחמאס על החיסול בלבנון?  זו השאלה המרכזית שנותרה פתוחה לקראת סוף השבוע. לפי ההערכות, שכולם לוקחים אחרי 7 באוקטובר בערבון מוגבל, נסראללה ינסה להישאר מתחת ל"רף המלחמה הכוללת" גם הפעם, אבל עדיין לבצע מהלך "מחוץ לקופסא" מול ישראל.  למשל, האפשרות שחיזבאללה יפעיל את מנגנון פיגועי החוץ שלו, היא הסיבה לכך שכוננות האבטחה בכל נציגויות ישראל בעולם הועלתה לרמה הגבוהה ביותר האפשרית. מעבר לכך, יש סיכוי סביר שעיקר התגובה יבוצע על ידי אנשי החמאס בלבנון, שאיבדו את הנהגתם, או על ידי פיגועים מיהודה ושומרון, שם הזעם על החיסול רב במיוחד. לגבי חמאס בלבנון, יש לזכור כי בתחילת המלחמה כבר חוסל בצור גם חליל פרז, מבכירי מערך הרקטות שם. לגבי איו"ש, החל מ-7 באוקטובר הסירה ישראל את כל הכפפות במלחמתה מול חמאס. שב"כ ושאר כוחות הביטחון ביצע כבר 1500 מעצרים איכותיים מג'נין ועד לדרום הר חברון, וחיסלו 20 אנשי חמאס שאחראים על פיגועים מיהודה ושומרון – ממקום מושבם בעזה.  בפרק זמן זה, צה"ל ומשמר הגבול עברו להכווין באיו"ש אפילו באש מהאוויר, כולל הטלת פצצות ממטוסי קרב במקרים חריגים, והם תוקפים בשיטתיות גם את מחנות הפליטים, שנחשבים למעוזי חמאס, שפעם איש לא היה מעז להיכנס אליהם - אחד אחרי אחד.  כך, ביום רביעי השבוע היה זה התור של מחנה הפליטים נור א-שמס ליד טול כרם, לעמוד בלב פשיטה צבאית גדולה. חמאס ביהודה ושומרון ממילא נמצא גם תחת מתקפה שיטתית מצד כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית, מסיבותיה, ולא בשל אהבת ישראל.  בליץ על איראן? ועכשיו, להתפתחויות מול איראן, מציבות גם את טהרן בפני דילמה גדולה. בשבוע שעבר כתבתי בטור זה כי חיסול בכיר כוח אל קודס רזא מוסאווי בדמשק, לקראת סופו של אותו שבוע, יכול לאותת על מעבר ל"דבר האמיתי", שהוא עליית מדרגה משמעותית בעימות הישיר בין ישראל לאיראן.  אמנם ישראל לא לקחה אחריות רשמית על חיסול מוסאווי, אבל איראן ייחסה לה את ההתנקשות, ללא פקפוק.  החיסול של מוסאווי בא לאחר שלישראל יוחסה שבוע קודם מתקפת סייבר ששיתקה תחנות דלק באיראן, ולאחר שאיראן עצמה היממה במתקפה של מל"ט על אוניה הקשורה לישראל 200 ק"מ מחופי הודו.  פורסם כי איראן הגבירה את שיעור העשרת האורניום במתקני הגרעין שלה, בדרך לפצצה, ונודע על הפיגוע ליד בניין שגרירות ישראל בניו דלהי, ללא נפגעים, שמיוחס לאיראן. ובכן, נראה כי אכן הייתה זו רק ההתחלה. ביום רביעי השבוע ארע הפיצוץ הגדול לפני האזכרה לקסאם סולימאני באחוזת הקבר שלו בכאמון. ישראל, כמובן, לא לקחה אחריות על הפעולה הזאת, אבל נשיא איראן איברהים ראיסי מיהר להכריז : "ישראל עוד תתחרט". יום לאחר מכן פורסם גם על מתקפת כטב"מים נגד מליציה שנתמכת על ידי איראן בעיראק. רצף הארועים אינו נראה מקרי. בהקשר הזה, חשוב לציין כי איראן נמצאת בעיצומו של מאמץ עליון לספק אמצעי לחימה בעלי יכולות משמעויות לארגוני החסות שלה בכל רחבי המזרח התיכון – מהח'ותים בתימן ועד ולמיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה וכמובן לחמאס ולגי'האד האיסאלמי בעזה דרך ציר פילדלפי (עוד נגיע לזה) – וביהודה ושומרון.  הפרצה להברחת נשק בדרך ליהודה ושומרון היא הגבול בן 300 הקילומטרים שיש לנו עם ירדן, שאבטחתו דלילה ביותר, ותפיסת ההגנה שלו עוד תצטרך להיבחן מחדש לאחר המלחמה. עוד חשוב להבין כי קסאם סולימאני המנוח, שחוסל על ידי ארה"ב בשנת 2020, היה אבי התפיסה שבנתה מסביב לישראל "טבעת אש" של ארגוני טרור הנתמכים על ידי איראן.  התפיסה הזאת הייתה גלויה, מבחינת איראן, ולכן יש להניח כי היה זה לא פחות ממתבקש מבחינת ישראל ובנות בריתה במערב לאמן ולחמש, מנגד, ארגונים שמתנגדים למשטר האיראני, שהפופולאריות שלו בארצו ממילא נמוכה מאוד. גדולי האויבים של איראן מבפנים הם מליוני אנשים מקבוצת הלאום הבלוצ'ית במזרח המדינה והאזרים - בצפונה. יש גם מוסלמים איראנים שמתעבים את משטר האייתולות ומכנים את עצמם "מוג'הידין חלק". ככלל, מבחינה מודיעינית ומבצעית, איראן היא זירת פעולה קשה הרבה יותר מאשר לבנון, בשל המרחק הרב. היא נמצאת תחת ה"מנדט" של המוסד, בסיוע אגף המודיעין של צה"ל, אמ"ן.  לאחר הפיגוע בכאמון, אמר ראש אמ"ן החבוט ציבורית מאז המלחמה, אלוף אהרון חליווה, כי "המודיעין שלנו מביא לפגיעה רחבה באויבנו - מעזה ועד איראן".  ראש המוסד, דדי ברנע, "ניצל" את דברי ההספד ביום רביעי, בהלוויית צבי זמיר ז"ל, ראש המוסד של תקופת מלחמת יום הכיפורים, ומבצע "זעם האל" לחיסול כל מי שהיה מעורב ברצח הספורטאים שלנו באולימפיאדת מינכן, כדי להעביר את המסר ש"המוסד מחויב לבוא חשבון עם הרוצחים שפשטו על עוטף עזה ב-7 באוקטובר, עם המתכננים ועל שולחיהם.  ״זה ייקח זמן, כפי שלקח אחרי הטבח במינכן, אבל ידינו תשיג אותם בכל מקום שיהיה . תדע כל אם ערביה, שאם בנה השתתף, במישרין או בעקיפין, בטבח של ה-7 באוקטובר, דמו בראשו". מה תהיה התגובה של איראן?  כנראה, גם הם ינסו לגבות מחיר בלי להסתבך בעימות "הכל כלול" מול ישראל וארצות הברית. למרות שהשבוע פורסם באופן מוזר שארה"ב מחזירה, לכאורה, את כוח המשימה של נושאת המטוסים "פורד", הביתה לארצות הברית. עוד פורסם כי איראן הכניסה משחתת צבאית אל תוך נתיבי הים האדום. בזירת אחרת, נראה כי הקואליציה שבנתה ארצות הברית מול החות׳ים בתימן מתחילה להיות יותר ויותר יעילה.  החות׳ים ממשיכים לנסות לתקוף ספינות המזוהות עם ישראל, למרות שכוח המשימה הטביע השבוע כמה סירות תקיפה שלהם, וערוך לגבות מחיר כואב גם בשדה התעופה של צנעא ובנמל הימי שלה. החות׳ים, ומפעיליהם מטהרן, נמצאים ב"ברוך" בזירה הזאת. הדבר האמיתי - חאן יונס בזירת הלחימה העיקרית אחרי הכול, מול החמאס בעזה, כל יום שעבר קירב גם השבוע את צה"ל ליעד הכי משמעותי של המלחמה – המנהרות התת קרקעיות בחאן יונס, שמתחתיהם אולי נמצאים מנהיגי החמאס וחלק מן החטופים.  מה שאנחנו יודעים לגבי הנעשה בחאן יונס זה בעיקר שצה"ל ריכז שם לא פחות מ-7 חטיבות תחת פיקוד אוגדה 98.  מול המנהרות נטען, לפי פרסומים זרים, כי ישראל משתמשת במערכת להצפה במים ועוד אמצעים טכנולוגיים, שאפשר רק לדמיין. המהלך מתבצע בשיא הזהירות והסבלנות. סביר להניח, כי ליחיא סינוואר וחבריו להנהגת החמאס יש עדיין כמה דרכי מילוט - כנראה דרומה יותר.  מצפון לחאן יונס, פועלים כוחות מאוגדה 36, באיזור מחנות הפליטים כמו דיר אל בלח ונוסיראת. ירי רקטות לעבר מרכז הארז בוצע השבוע מהאזורים במרכז שהם לא הגיעו אליהם עדיין - בין הכוחות ובין הים.  בצפון הרצועה, עבר צה"ל, למעשה, לשלב השלישי של הפעילות בהיקף מוקטן, דבר שאיפשר לשחרר אלפי חיילי מילואים הביתה. בלחימה הלא אינטנסיבית שם, מחבלי החמאס ממשיכים לתקוף כבודדים או בקבוצות קטנות מאוד – באמצעות טילים נגד טנקים ומטענים.  התוצאות תלויות לעתים גם במזל. הנה דוגמא מארוע שלא פורסם והתרחש שעה אחת בלבד לפני הקרב שבו נהרגו תשעה לוחמים ובהם מפקד גדוד 13 של גולני, סא"ל תומר גרינברג, בשג'אעיה.  מתברר, כי ממש באותו מקום שוגר טיל שחלף סנטימטרים ספורים ממח"ט גולני, אל"מ יאיר פלאי, ומתא"ל (מיל') משה צ'יקו תמיר, שממלא במלחמה תפקיד בכיר בפיקוד הדרום. פלאי ותמיר, שניצבו זה לצד זה, לא נפגעו כלל, למרות שחשו בגופם את חומו של הטיל. במקביל ללחימה, הולך ומוקם בימים אלה, בעבודות הנדסיות, ה"פרימטר"- שהוא שטח ברוחב קילומטר שכל עזתי שיתקרב אליו אחרי המלחמה – יחטוף אש. עדיין לא ברור האם ה"פרימטר" יישלט באש מכיוון גדר המערכת או שצה"ל יקים בו מוצבים. בנושא החטופים, גם השבוע לא היו השבוע בשורות טובות. בלי קשר לחיסול בביירות, המגעים בעניין שחרורם בהסכם נראים כעת בעלי סיכויי הצלחה נמוכים.  חמאס טיפס על העץ הגבוה, שבו טען כי לא יסכים להחזיר חטופים נוספים ללא הפסקה מוחלטת של הלחימה ונסיגת כל הכוחות לישראל. בינתיים, הוא עדיין על הענפים. למרות הפערים בעמדות הצדדים, נשמרים הערוצים מול חמאס – דרך קטאר בהובלת המוסד, ודרך מצרים – בהובלת השב"כ. המצרים הם שחקן מפתח בערוץ המצרי משוחחים ראש השב"כ בר ושר המודיעין עבס כמאל לעיתים קרובות. המצרים הם שחקן מפתח גם בסוגיה נוספת שמחייבת פתרון מבחינת ישראל - כיצד להקים חומה לאורך ציר פילדלפי המפריד בין רצועת עזה לשטח סיני.  שינוי דרכי הפעולה לאורך הציר עשויים להצריך עדכונים גם בהסכם השלום בין ישראל למצרים מ-1979, אך עיקר הבעיה היא שבאזור רפיח מצטופפים המוני פלשתינים, שרבים מהם נדדו מצפון הרצועה על פי הוראות צה"ל עם תחילת הקרבות.  בניית חומה תת קרקעית, כמו זאת שנבנתה בין הרצועה לשטח ישראל, תהיה פרויקט יקר וממושך. חומה חייבת להיות, בכל מקרה, אחרת לא ניתן יהיה לפרז את רצועת עזה לטווח ארוך, הדבר הזה ברור לכל השחקנים. בינתיים, מציפים המצרים את איזור המנהרות במי ים, למקרה שיש שם עדיין מנהרות הברחה פעילות. סוגיית פילדלפי קשורה גם לשאלת ההסדר הכולל, שיהיה ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה, שהוא בגדר מוקש פוליטי מבחינת ראש הממשלה בנימין נתניהו. מזכיר המדינה של ארצות אנטוני בלינקן, יבוא בשבוע הבא לישראל כדי לדון גם בנושא הזה (הביקור שלו נדחה מהשבוע). גורמים צבאיים עדיין לא יודעים כיצד ייראה בעזה "היום שאחרי". מקרה דומה קרה אחרי 23 ימי לחימה בתוך רצועת עזה, לקראת סיומו של מבצע "עופרת יצוקה", בינואר 2010.  הרמטכ"ל אז, רא"ל גבי אשכנזי, ביקש הנחיות ברורות מהממשלה בראשות אהוד אולמרט, אך לא קיבל. אשכנזי אמר לראש הממשלה ולשרים כי "צה"ל אינו קבלן הפיצוצים של הממשלה".  בסופו של דבר, הסיג את הכוחות על דעת עצמו, והממשלה, מצדה, הכריזה על הפסקת אש חד צדדית (שהחזיקה מעמד זמן קצר בלבד).  ועתה, בתום השבוע ה-13 למלחמה, בצה"ל נערכים עדיין להמשך לחימה ממושכת, בעצימות משתנה. מה יהיה היעד ל"יום שאחרי" הפעם?