הנצחת הכיבוש ובריונות דתית ולאומנית הפכו לסימני היכר בישראל. הרוב האדיש של הציבור ומנהיגיו משלים עם תופעת "תג המחיר". כשמתרגלים לרוע, פושה העיוורון

בעייתה הגדולה נעוצה בעובדה שהיא נתפשת כמפלצת לא רק בעיני הישראלים, אלא גם בעיניה חברותיה האסירות שסבלו מנחת זרועותיה ושיניה. גורלה בעזה עלול להיות מר

כך הצליחה להכניס את התקשורת הישראלית לקרביים של מי שמזמן הגדרנו: "נון-אייטם"

למעט בודדים, בימין איש לא באמת מזדעזע, אני שומע גינויים ורואה קריצה בסופם

עלינו להמשיך ולהכות במחבלים, שביניהם יהיו מעתה "פנים מוכרות", אלה שאמורים או-טו-טו להשתחרר ולחגוג בעזה.

אני ממליץ להקים רשות בטחונית שתחליף את גופי הבטחון של מדינת ישראל שכבר מזמן איבדו כל רלבנטיות, גופי בטחון שיעסקו בחיסולם של המחבלים המסוכנים ששוחררו.

סיקור הסכם השחרור של גלעד שליט משקף מאפיין ישראלי מובהק המשותף לציבור הרחב, למנהיגות המדינה ולתקשורת - היסטריה

גבר הרגש על ההיגיון, הנהגת המדינה שאמורה לפעול על פי הגיון וראייה לטווח ארוך נכנעה לרחשי הלב.