אני אוהבת את האובססיה לסוציומטרי העונה. אין דרך טובה מזו לייצר חיכוכים ותחרותיות לא בריאה בין השורדים, מה שאני מעודדת, אבל שמתי לב שחביב הקהל עוד לא התקבע, וגם אני עוד לא התחברתי נואשות לאף דמות. אני חולה על דוד דביר (ואם אתם לא מבינים למה אני לא רוצה לדבר אתכם), רוצה קבוצת ווצאפ עם זהר שטראוס ועידו קוז'יקרו, קבוצת ריצה עם אלינה, ירדן ועדי ביטי, ולעבור לגור עם עידן חביב שלא מבינה למה לא מראים אותו יותר, אפילו רק כי הוא כל כך שווה. אבל תסבירו לי בבקשה דבר אחד - איך קרה שדווקא סמיון הפך להכי אהוד באי? נכון, גמד הגינה הסובייטי הפגין גאונות אסטרטגית במשימה הראשונה, אבל מאז לא ראיתי אותו עושה משהו חוץ מלפלרטט עם ניקול וללכת מצחיק. חוץ מזה כל הפרק רק הייתי עסוקה בלנחש מתי בטוח להסתכל על הטלוויזיה ומתי להסיט מהר את המבט כי הוא בדיוק מדגמן שפשפת. אבל בעונה הזאת המודחים נשארים, מסתבר, וכך הפכה אילנה אביטל למלכת הבקתה. או מכשפת המערה, אם תשאלו את ישראל, שנחרד מהעובדה שהוא נאלץ לפגוש אותה שנייה אחרי שהצליח להיפטר ממנה. השניים מיד חזרו לדפוסי ההתנהגות הרגילים שלהם - הוא זרק לה בפרצוף שהוא זה שהפיק את ההדחה שלה, והיא במקום להשקיע קצת חשיבה באיך לנצל את הסיטואציה לטובתה, התעסקה בלעקוץ אותו בחזרה.

בג"ץ ביטל את בונוס התמיכה על הופעת תאטראות, להקות מחול ותזמורות בהתנחלויות שקבעה שרת התרבות מירי רגב, וקבע שאין בסיס לטענתה כי הדבר משרת "פריפריה חברתית". האגודה לזכויות האזרח: "מקווים ששר התרבות הנכנס ידאג לשיקום החירות האמנותית של מוסדות התרבות"

(בסרטון: אירוע מחאה של מוסדות התרבות בישראל בעקבות משבר הקורונה, כיכר הבימה) המיתוס המפורסם גורס שהקומיקאים המצחיקים ביותר הם אנשים עצובים מאחורי הקלעים. נהוג לטעון שזאת הקללה שלהם, היכולת לגרום לאחרים לשמוח ולצחוק, בעוד הם צריכים להילחם עם השדים שלהם ברגע שהם יורדים מהבמה. או לחילופין, זה בולט כשהם מנסים לומר משהו רציני, אבל לא מסוגלים להימנע מלברוח לאזור הנוחות הכל כך מוכר להם של לבדר ולהצחיק. קשה היה לא לחשוב על הקללה הזאת כשנדב אבקסיס עלה לשידור אמש במהדורה המוקדמת של כאן 11, ורגע לפני שהקיא מתוכו את הכאב, הזעם וחוסר האונים של עשרות אלפי עובדי עולם התרבות והאמנות - הוא התבדח עם דוריה למפל על התסרוקת החדשה שלו. אבקסיס הוא שועל קרבות ותיק גם על במות הבידור בישראל, וגם בפאנלים חדשותיים, שם הוא לא מפחד להביע דעות שנויות במחלוקת. כך למשל כשהביע בעבר תמיכה בעמדתו של הרב רפי פרץ בנוגע לטיפול המרה, עמדה מפתיעה במיוחד כשהיא מגיעה מגיי. מי שמזמין אותו לאולפן יודע שהוא הולך לקבל שואו, ובעידן הרשתות החברתיות שנוגס ביוקרה של המהדורות המרכזיות - ליהוק של קומיקאי חד-לשון הוא לא פעם חשוב יותר מאשר של פרופסור חריף-מחשבה. אם הבחירה היא בין לראיין סאונדמן בחברת הגברה שנמצאת על סף פשיטת רגל, עובד במה שנמצא בחל"ת כי התיאטרון שבו הוא עובד עומד סגור כבר חודשים או את נדב אבקסיס - האחרון יעשה את העבודה בצורה הטובה ביותר. וזה בדיוק מה שהוא בא לעשות, לתת שואו שידברו עליו, שאנשים ישתפו אותו בפייסבוק ויכתבו: "סוף סוף מישהו אומר את האמת". זה ווין ווין, גם בשבילו וגם בשביל הערוץ שהזמין אותו לשידור.