בין התקף שיגעון הגדלות של בני ל"מהלך הכי גדול של העונה" המתוכנן שאותו טרם ראינו, מגיעה גם המשימה הדוחה ביקום. אכלתי שעתיים לפני התכנית, כדי לא לקחת סיכון, כי רק הפרומואים עשו לי כבר בחילה. אני לא מבינה למה כל עונה של ריאליטי אנחנו צריכים לראות אנשים מקיאים על עצמם. מה לא היה שם? כרבולת של עוף, חור תחת של שור, תולעים חיות - אבל לא - מה שהפריע לצופי הישרדות היה שאחד מהמאכלים היה עטלף. מסתבר שגם הותנעה מחאה כנגד הפקת התכנית ונאספו 3000 חתימות, כי מבחינתם אכילת עטלף היא "קידום יח"צ על צער של אנשים". נו באמת, מה הקשר? קודם כל התכנית צולמה לפני הקורונה, ודבר שני, עטלף בפיליפינים זה אוכל רחוב לגיטימי. חוץ מזה, כדי לייצר קורונה צריך לאכול פנגולין שאכל עטלף פירות, שאכל זבוב צה-צה בתקופת ייחום. כולם יודעים את זה. בלי קשר לעטלף המסכן, כל המשימה הזאת הייתה דוחה בצורה בלתי רגילה - הכי הבנתי את אסי שאמר שהוא צריך תפילות וישועות בשבילה. מסכן, ילד של אמא, בטח הוא אפילו לא אוכל דברים שהיו שעה במקרר כי זה נחשב לא טרי. גם עידן נראה סובל, וכצמחוני, אני חושבת שהוא היה צריך להרשות לעצמו לוותר מראש. אבל ישראל היה הכי קשה לצפייה, פשוט כי הוא כל הזמן הקיא, אבל המשיך להתעקש למרות זאת, לא ברור לי איך. הוא חיה כל כך מוזרה בפני עצמו שבטח בתכנית "הישרדות" ביקום מקביל ברגעים אלה אוכלים אותו.

מוצאה של הכוכבת הבריטית הוא מקוסובו, וכשהיא פרסמה מפה הכוללת את שטחה בשטח אלבניה התעוררה סערה של ממש ברשת. היא כונתה "פשיסטית" על ידי תומכי סרביה וההאשטג #לבטלאתדואהליפה החל לתפוס תאוצה. אחר כך הבהירה: "אני רק רוצה שהמדינה שלי תופיע על המפה"

לא מוטרד מגיל 60 ("בפנים אני ילדותי"), לא מתחרט על דבר ("אתה לומד רק מכישלונות"), ולא מתייחס לביקורות ("למי הן בכלל משנות?"): לקראת עליית העונה השנייה של "זהו זה", אבי קושניר מדבר על הומור, גזענות והכיף האדיר עם חבריו לתוכנית. ריאיון

המגיש המיתולוגי של "מי רוצה להיות מיליונר" מדבר על העברת השרביט לארז טל, חושף את רגשות האשם בעקבות הטראומה הגדולה של חייו, ומגלה לאיזה מפגין היה מקדיש שידור ומה דעתו על אייל ברקוביץ'. הפודקסט של וואלה תרבות

עולמות שלמים נבנו מתוך צער פלאים רבים נבראו מתוך געגוע יש רק דמעות קטנות, תני להן לזלוג ותניחי את ראשך על כתפי מחוץ לחלוני העולם יצא למלחמה האם את האחת שלה חיכיתי? (ניק קייב, "?Are You The One That I've Been Waiting For") במאי האחרון, בבלוג השאלות והתשובות שלו The Red Hand Files, שתי נשים שאיבדו את ילדיהן שאלו את ניק קייב איך הוא ואשתו סוזי מתמודדים עם היגון שהפך לחלק בלתי נפרד מחייהם מאז מותו של בנם ארתור בן ה-15, ביולי 2015. קייב ענה כך: "סוזי ואני למדנו הרבה על טבעו של היגון בשנים האחרונות. הבנו שיגון הוא לא משהו שאתה עובר דרכו, מאחר ואין לו צד שני. בשבילנו, צער הפך לדרך חיים, גישה לאיך לחיות, שבה למדנו להיכנע לחוסר הוודאות של העולם, תוך כדי שאנחנו משמרים עמדה של התנגדות לאדישות שלו. נכנענו למשהו שעליו לא הייתה לנו שום שליטה, אבל שסירבנו לקבל ללא מאבק. לבסוף, המודעות לשבריריות הזאת של החיים החזירה אותנו לעולם, שונים... סוזי מבקשת למסור לכן שהיא מאד מצטערת לשמוע על האובדן שלכן, מאד מצטערת, וכשאני מסתכל עליה עכשיו, כל מה שאני יכול לומר לכן זה שעם הזמן, יש דרך: לא החוצה מהיגון, אלא עמוק לתוכו".

(בווידאו: טיפקס שרים את 'סמי וסומו') לפני כמה ימים ישב קובי אוז במסעדה ופתאום הוא הרגיש שהוא חווה בזמן אמת עולם הולך ונעלם. "התחושה הייתה שזה מין גלעד לאיך שהיינו. העולם כמובן ימשיך להתקיים אבל אני חושב שהקורונה תאיץ את הבידוד. נראה לי שאנחנו הדינוזאורים האחרונים שעדיין רוצים לראות הופעות עם עוד מאות אנשים לצדנו, לצאת למסעדות צפופות, לבלות בברים רועשים. נדמה לי שהדור הצעיר שואף לבידוד, כשכל אחד עם המסך שלו, וכל הצפיפות הזו - זה משהו שהדור הצעיר לא יהיה בו יותר. הם יחיו חיים של אונליין ופחות של לצאת ולהיפגש. כל העולם של הפסטיבלים והזיעה - יכול להיות שהוא עושה עכשיו סיבוב פרידה. זה מדאיג אותי כי כל העולם שלי בנוי על שווקים, על ים בשבת, על הופעות צפופות. מה אעשה בלי זה?". זה אומר שאתה מתגעגע מאוד לבמה? "האמת היא שאני אדם שמתרגל ודווקא מלחיץ אותי שהתרגלתי להיות קרוב למדיח. נחמד להיות בבית עם הילדים, אבל משהו בראש אומר שצריך להתפרנס. אני אוהב קהל, אבל בגדול אני רואה את עצמי כמשרת של הרעיונות שבשירים שלי. אני רוצה להצליח לבטא את עצמי הכי טוב שאפשר. יש אמנים שחייבים את אהבת הקהל, אני לא. אני לא מאלה שרצים למישהו מהקהל אם הוא נראה קצת עייף או משועמם". ולא נמאס כבר מהבית? "באופן מסוים יש מי מנוחות שהדברים מתנהלים עליהם. גם ככה אין לאן ללכת. במקום לשאול 'לאן יוצאים היום' אתה כבר יותר בקטע של לשאול 'איזה קציצות טובות יצאו לי'. אני גם חושב שזה טוב לילדים. הם גדלים מזה. הם לומדים יותר מאשר כשהם בבית הספר, הם מתפתחים כאנשים הרבה יותר".

לאחר שבגל הראשון אושר קיומם של מתחמי "דרייב אין" להקרנת סרטים, אישרו היום משרדי הבריאות והספורט הקמת מתחם דומה להופעות חיות, תחת המגבלות: רכישת כרטיסים דיגיטלית, עד 200 מכוניות פרטיות, מרחק בין הנגנים והופעתם עם מסיכות למעט כלי נשיפה

(בווידאו למעלה: ריאיון משנת 2018 עם שמעון ריקלין ואראל סגל באולפן וואלה! NEWS) ראיתי פעם את שמעון ריקלין אוכל סביח בתל אביב. הוא נראה איש נחמד, נגיש ומלא הומור. בחור צעיר, לפני גיל צבא, ביקש ממנו להצטלם לסלפי וריקלין התמסר אליו בשמחה בחיוך גדול. זה מעיד על האופי שלו לא מעט. הרבה סלבריטאים מרגישים את עצמם מורמים מעם ומעקמים את האף כשהמעריצים פונים אליהם ברחוב, בעוד ריקלין מחובר לקרקע, כיאה לארכיאולוג. בסופו של דבר זה מה שהוא, ארכיאולוג חביב שהפך לסלב מקסים. למען הסר ספק, עיתונאי הוא לא. זה לא שהוא עיתונאי רע, מושחת או שקרן - הוא פשוט לא עיתונאי. לא כל אדם שמצלם סלפי באייפון שלו הוא צלם, לא כל מי שכותב חמשיר הוא משורר ובטח לא כל מי שמחזיק מיקרופון ומדווח על ידיעות מונפצות הוא עיתונאי. ריקלין מנחה תוכנית בידור בערוץ 20 בשם "ריקלין ושות'" שם הוא מקדם את פטרונו הפוליטי, בנימין נתניהו, וזו זכותו. רק בבקשה אל תקראו לזה עיתונות, כי זה לא. מיותר להתייחס לתוכנית הזאת, משעשעת ככל שתהיה, פשוט כי כמעט אף אחד לא רואה אותה פרט למשתתפים בה. רמת ההשפעה שלה על השיח, ובטח שעל ההצבעה של אנשים בקלפי אפסית. ריקלין הפך את עצמו לסלב דרך הרשתות החברתיות, אבל הוא מעולם לא שינה את הדעה של מישהו. ימנים מסכימים איתו כי הוא "משלנו", שמאלנים אוהבים להתווכח איתו כי זה הכי קרוב לריב עם נתניהו עצמו.