הסדרה החדשה של נטפליקס על משה רבנו מפלגת את הצופים מסיבה אחת מרכזית

העיתונאי השתתף בפאנל בתכנית "אזור מלחמה" בערוץ 13 ובמהלך דיון על חיסול שלושת בניו של בכיר חמאס והריגת שלושה מנכדיו, אמר: "שישה חבר'ה שאנחנו הרגנו סתם". ברשת התעוררה סערה

"יש לה עברית מעולם החלומות… איתה אני יכול לדבר בעברית של חול על קליעת צמות והברשת שיער" (אליעזר בן יהודה, מתוך "הצבי") זה נשמע מוזר, אבל אחת הבעיות הכי גדולות של סדרות בעברית לדורותיהן - היא העברית עצמה. אינספור יצירות נפלו בניסיון להפוך את השימוש בשפה שכולנו מדברים מדי יום, למשהו שנשמע אותנטי והגיוני גם על המסך. יש משהו בעברית שקשה מאוד לזייף, לא רק בבחירת המילים אלא גם במוזיקה שלהן. באופן שבו דיאלוג הופך סצנה לחזקה יותר ממה שנראה על המסך. יש הרבה סיבות לאהוב את "הצבי". כמו סדרות גדולות אחרות יש בה רב-שכבתיות שמאפשרת לכל אחד למצוא בה משהו לאהוב. ובעוד אחרים ייהנו מהרומן החמקמק בין סוניה לגבריאל ניסן, מהמתח של החקירה העיתונאית של הלינץ' בירושלים, מהדרמה המשפחתית בבית ציפיס או מההתכתבות הברורה בין ישראל של אז להיום - נדמה שיש בה שכבה נפרדת שמיועדת לכותבים. "אני יושבת מול הדף הריק והמילים לא מגיעות אליי", כותבת פרומה (סוזנה פפיאן הנפלאה, "סובייצקה") למורה והמאהב שלה באודסה, במהלך הפרק הרביעי שבו קיבלה לראשונה את הזכות לכתוב כתבה בעצמה. "אני יודעת לכתוב רק מכתבים. אז חשבתי לי: אשב ואכתוב לפימה, ואולי המילים יחזרו אליי". אין כותבים שלא מזדהים עם הסיטואציה הזו של הישיבה מול הדף הריק. הניסיון למצוא דרך לדבר אליו כמו אל אדם אהוב, ולגשר על הפער שבין מה שבלב (או בראש) לבין הביטוי שלו באצבעות. זו מלחמה בלתי פוסקת עם קרבות מוצלחים והפסדים מרים, מלחמה של חיפוש אחרי מילים אבודות.

מאיה ואחותה אתי נאנסו על ידי אביהן כשהיו ילדות. הן התלוננו והתעמתו עם האב במשטרה. אמא שלהן עדיין איתו. חגית נפגעה על ידי אחיה מגיל 8 והבינה רק בכיתה י"ב מה קרה. הוא הגיע לחתונה שלה. כרמלה לא ישנה בלילות מאז שסיפרה לה בתה, ד', על הפגיעה האיומה שעברה על ידי הדוד שלה. קארין נוצלה מינית על ידי אחיה במשך למעלה מעשר שנים. כל אחת מהנשים הללו נחשפו לפני מעט יותר משנה לסיפור של הילה צור. הפרויקט "סוד התמונה המושלמת" של ענת גורן שודר אז במסגרת "המקור" של רשת 13 וליווה את צור במסע בו דרשה צדק על ההתעללות ארוכת השנים שהעביר אותה אחיה. ברגע השיא היא התעמתה עם האח, עופר, לעיני המצלמות. עכשיו מגיע פרק ההמשך, "גם אני הילה צור", בו מלווה האישה שכבר עשתה את הצעד הנועז הזה את מי שהתמודדו עם אותה זוועה במסע להשיג צדק מאוחר, או לפחות סגירת מעגל כלשהי.

החיבור בין האייקון האירופי המוכר למציאות המבעבעת ברחובות מאלמו, שמציגה את הצפוי למערב כולו אם ימשיך להתעלם מהאג'נדה של האסלאם הקיצוני, הופכת את הכתבות של אוהד חמו ואלעד שמחיוף למשהו שמוכרחים לראות - ולא רק בישראל

פוסט של השחקנית והבמאית עינת ויצמן מעורר סערה לאחר שספדה למחבל וליד דקה, שהלך השבוע לעולמו בתאו שבכלא לאחר שחלה בסרטן. דקה היה מעורב בחטיפתו ורציחתו של החייל משה תמם ב-1984 ונידון למאסר עולם. ההצגה "הזמן המקביל", שנכתבה בהשראת סיפורו, הוצגה על ידי תיאטרון "אל-מידאן". "וליד דקה ישב בכלא וכתב וכתב - מכתבים, סיפורים קצרים, מאמרים, ספרים", כתבה עינת ויצמן בפוסט. "הוא לימד אותי מהי אנושיות ומהי מחשבה הומנית והמילים שלו והכתבים שלו היו חלק מההצגות שלי. העולם בלעדיו חשוך יותר. האור מצטמצם".

נביא הזעם בחר שלא לשיר את כל שירי אלבום הבכורה "פלונטר", בחגיגה לציון 45 לצאתו. גם כך, המופע שלו היווה פסקול הולם למלחמה ולטראומה של כולנו. כמו שהוא אמר בעצמו: "אני משוגע? תסתכלו מה קורה בחוץ"

פריז, 1936. עיתונאית אוסטרלית העובדת בפריז מתאהבת ומתחתנת. אך כשהנאצים פולשים לצרפת, היא מתחילה להבריח אנשים ומסמכים מעבר לגבול, ומעשיה הנועזים גוררים את תשומת הלב של הגסטפו. קראו פרק ראשון מתוך "שם קוד הלן", המבוסס על דמות אמיתית