לפני כמה ימים רץ ברשת סרטון. לא עוד חתול קופץ למדף, לא עוד טיקטוק של חייל רוקד באפוד. סרטון מסוג אחר לגמרי: כלב, עזתי, משוטט, מרחרח, מתקרב ואוכל. כן, אוכל. גופה של אישה ששוכבת על הכביש. מוות שהפך לארוחת ערב. ומה אצלנו? אצלנו זה הפך למופע בידור לאומי. מאות תגובות בפיד: "בתיאבון נסיך", "שיאכל את כולם", "מגיע לה". אנשים אמיתיים, עם שמות אמיתיים, חלקם הורים לילדים, חלקם כאלה שצעדו אתמול בחולצה לבנה לבית הכנסת ביום כיפור. על המסך גופה נאכלת. על המקלדת צחוקים, לבבות ואימוג'י של חיבוק. אבל מה שכולם שוכחים הוא שהתגובות האלה לא צמחו בוואקום. הן נולדו על קרקע פוליטית שמגדלת אותנו כמו עגבניות בחממות. כל יום דשן חדש: קצת "כוח הרתעה", קצת "התחלנו", הרבה לייקים של גאווה לאומית. כל יום עוד מנהיג שמסביר לנו שדם זה בעצם חומר בעירה לפוליטיקה. קחו למשל את ישראל כ"ץ. האיש שתמיד נראה כאילו תיכף יוציא קלף טאקי מהחליפה. כשהוא כותב בגאווה "התחלנו" אחרי שצה"ל מפיל בניין בעזה, זה לא נשמע כמו שר בממשלה, זה נשמע כמו ילד בן 12 שפתח משחק חדש בפלייסטיישן. הוא לא כותב "התחלנו להפציץ", הוא לא כותב "התחלנו להרוג", הוא לא כותב "התחלנו עוד סבב של דם". הוא פשוט כותב "התחלנו". כאילו זה סטטוס חגיגי ביום הולדת, או מבצע סוף עונה באייס. וכששר בכיר בממשלה מתייחס למלחמה כאילו היא משחק טאקי, הציבור מבין מהר את החוקים החדשים: מוות הוא חגיגה, הרס הוא הישג, והלייק הוא תעודת זהות.