לפני כעשור וחצי, מבקר הקולנוע המהולל ג'יי. הוברמן כתב על צאת מארז הדיוידי של "שואה", מסמך הדוקו של קלוד לנצמן, וניצל את ההזדמנות כדי לפרסם את מה שהיא אולי ההשתפכות הכי גדולה בתולדות ביקורת הקולנוע: "שואה הוא החומר שממנו עשוי הקולנוע… שואה הוא ה-סרט… הוא גורל אכזרי, בידוד מוחלט, האבנים שבנתיבך, התהום שמתחת לרגליך, השוטר בדלתך, הקרחון שהטביע את הטיטניק, השלט שדנטה הציב בשערי הגיהנום, ההוויה והאין, החלום שאתה לא יכול להיזכר בו. גם אם תצפה ב'שואה' ותשכח אותו, לעולם לא תפסיק לחשוב עליו". זה אולי נשמע כמו הגזמה, אבל הוברמן צדק - "שואה" הוא הרבה דברים, בראש ובראשונה אחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע בכלל, אולי אפילו הגדול שבהם. מאז יצא לאקרנים ב-1985 הוא שמר בצדק רב על מקומו כיצירת פאר קאנונית, כזו שמככבת תדירות בכל רשימה של נכסי צאן ברזל קולנועיים, וקשה למצוא על איכותה ולו מילה רעה אחת שהתפרסמה. כל זאת לא רק מיראת קודש כלפי הנושא בו הוא עוסק, אלא גם מתוך הערכה למלאכת המחשבת של הבמאי הצרפתי-יהודי קלוד לנצמן, האבא של כל המגלומנים, שכיסה בגדול על היומרות שלו. "שואה", כפי שכתב הוברמן, הוא מפלצת של סרט. זה מסוג הסרטים שרבים שמעו עליהם גם אם לא צפו בהם, בדיוק כפי שהם יודעים על "יוליסס" גם אם לא קראו ועל החומה הסינית גם אם לא טיילו בה. הוא הפך שם נרדף לעשייה מונומנטלית. לנצמן עבד עליו במשך 11 שנה, צילם לא פחות מ-350 שעות של חומר גלם, ויחד עם העורכת הישראלית זיווה פוסטק ערך אותם לכדי סרט באורך מפרך של כמעט עשר שעות.