י', מטופל בשנות החמישים לחייו, הגיע אלינו לבית החולים באמבולנס לאחר שלקה בשבץ מוחי. עד אותו בוקר הוא עבד, נהג וניהל שגרה עצמאית במשפחה ובעבודה. בתוך רגע איבד את יכולת הדיבור וסבל מחולשה באחת מידיו וברגלו.הדרמה הרפואית הזאת שינתה את חייו ואת חיי משפחתו, אבל הדרך אליה לא החלה באותו בוקר. אצל י', כמו אצל רבים אחרים, התפתח בגוף במשך שנים תהליך שקט בכלי הדם.ב־29 באוקטובר מצוין יום השבץ המוחי העולמי. שבץ הוא מצב חירום רפואי, הנגרם מחסימה באספקת הדם למוח או מדימום, ועלול להוביל לפגיעה בתאי המוח, לנכות ולמוות. בישראל מתרחשים מדי שנה אלפי אירועים כאלה. בדוח מבקר המדינה משנת 2024 הוצגו כ־18,600 מקרים חדשים שאובחנו בשנת 2021 — כ־51 ביום בממוצע.אי אפשר למנוע כל אירוע מוחי, אבל קיימת אפשרות אמיתית לצמצם את הסיכון. המניעה מתחילה הרבה לפני הופעת התסמינים, בין היתר באמצעות זיהוי וטיפול בטרשת עורקים ובגורמי הסיכון לה.

מאזינה שאלה אותי השבוע בתוכנית הרדיו על תוספי אנזימי עיכול: האם הם באמת יכולים לעזור לעכל את האוכל, להפחית נפיחות וגזים, והאם כדאי לקחת אותם לפני ארוחה גדולה במסעדה או באירוע?אני מרחיבה את התשובה, כי בשנים האחרונות אפשר למצוא תוספים שמבטיחים לשפר את העיכול של חלבונים, שומנים ופחמימות. אבל האם אנחנו באמת צריכים אותם, ומה ההבדל בינם לבין פרוביוטיקה?

"את? אבל איפה? לא רואים עלייך".כמעט בכל פעם שאני מספרת שאני מתמודדת עם פסוריאזיס, מגיעה התגובה הזאת. הפליאה מובנת. המחלה שלי מופיעה במקומות שבדרך כלל אינם גלויים לעין, ואני יכולה להתנהל בחופשיות יחסית. אבל המשפט הזה תמיד מעורר בי צביטה. העובדה שלא רואים אינה אומרת שלא כואב.כבר כעשור שאני חיה עם המחלה. עם הגירוד, הצריבה, הטיפולים והניסיון למצוא הקלה. אני מכירה גם את המרחק בין מה שאדם מרגיש בתוך גופו לבין מה שמי שמולו מסוגל לראות ולהבין.אני זוכרת במיוחד ביקור אחד במרפאה. רופאה מתמחה בדקה אותי ואמרה שאין לי כלום. אני התעקשתי שכואב לי. היא התעקשה שאין דבר. ביקשתי שרופא נוסף יבדוק אותי, בתקווה שהפעם מישהו יקשיב.כשהוא נכנס, הרגשתי שגם הפעם אין מקום למה שאני מספרת. בעיניי, הוא מיהר לצדד בקולגה שלו במקום לברר את הכאב שהביא אותי לשם. יצאתי מהמרפאה זועמת ומושפלת, עם דמעות בעיניים. הגעתי כדי לקבל עזרה, ויצאתי בתחושה שאני צריכה להוכיח שאני סובלת.לא ויתרתי. הגשתי תלונה והמשכתי לחפש תשובות. בהמשך קיבלתי אבחנה קלינית שנתנה שם למה שהרגשתי.