בראיונות טענה מירי רגב ש"הגיע הזמן שהציבור יראה בטקס הזה את עצמו". ואכן ניכר שרגב מצליחה בשנים האחרונות לראות בו את עצמה: מגזרית, כוחנית, רהבתנית ומנותקת

נתניהו טעה כשהתמהמה. אבל כך פעל נתניהו גם עם הרצי הלוי, שבסוף פרש מרצונו כשהבין שישראל כ”ץ אינו יואב גלנט. כלומר, במובן הזה בר איננו חריג ואם יש אדם שהוא צריך להודות לו על כך שהוא עדיין בתפקיד, זה דווקא נתניהו

במדינה דמוקרטית אין מקום לערך נאמנות. האזרח אינו נתבע לייצר דפוס אישיות של מסירות הדומה לאלה שאדם יוצר בחייו האישיים. מדינה דמוקרטית-ליברלית אינה רשאית לחדור אל מרחב הנאמנויות של האדם, ומאמינה בזכותו לחיות את חייו לפי ערכיו ואמונותיו ובלבד שיציית לחוק

האם נצליח אי פעם לשים את האצבע על המועד שבו ירה אותנו האופל מתוך תמונת חיינו כפי שנדמה היה לנו שהיא אמורה להיות, כפי שלמדנו במיתולוגיות, בשירי הרעות ובסיפורה הגבורה?

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, שנה וחצי לאחר השבת הנוראית, הביטוי "לעולם לא עוד" עומד למבחן. דווקא עכשיו, צריך לחזור לרגעי השחרור של שורדי השואה שהגיעו לארץ הזו חסרי כל ובנו בה חברת מופת

במקום להשקיע את כספי הציבור בהרחבת השירות של התחבורה הציבורית, בהוספת קווים, בשיפור תדירות ובנגישות גבוהה יותר – שרת התחבורה מעדיפה להעניק הנחות סלקטיביות ולצבוע אותן בצבעים פוליטיים. בישראל של 2025, תחבורה ציבורית כבר לא נתפסת ככלי לאומי – אלא ככלי חלוקה מגזרי

איראן, סעודיה, טורקיה ומצרים עקפו את ישראל בסיבוב ונמצאות במשא ומתן ישיר עם טראמפ. עלינו להפנים בדחיפות: איבוד מעמדנו כמתווכים יקירי האמריקאים משמעו נחיתות אסטרטגית, ביטחונית וכלכלית במרחב