היעדר התבונה במעשים אלו מוליד ועלול להוליד עוד מפלצות המוציאות שם רע למדינת ישראל, תחת השם הטוב שממנו נהנתה המדינה לגבי מערכות המשפט בתוכה לאורך שלושה דורות מאז הקמתה. במה זכינו לקללה הזאת?

בימים היותר-שמחים שעברתם וביותר-עצובים, כשבכיתם על חייל שמת וכשצחקתם ב"ארץ נהדרת", כשנסעתם ליוון וכשנתקעתם בדרך חזרה בשדה - בכל אחד מהימים האלו, במרחק של פחות משעתיים מפתח ביתכם ילדים, גברים ונשים מצאו את מותם כ"נזק אגבי”

המאמץ הפיזי והנפשי העצום של החיילים, כמו גם חשיפתם לסכנה ולמראות ההרס והאוכלוסייה האומללה בעזה, מכבידים על הנשמה. את המחיר ישלם דור חבוט של צעירים ישראלים שיהיו טראומטים וישפיעו על החברה כולה

בטורינו למשל עומתנו עם היותנו ישראלים, או מדויק יותר, יהודים. בית הכנסת ובית הספר המקומיים מוקפים בארבעה חיילים חמושים. לא שוטרים, חיילים. נוכחותם לא מנחמת אלא מדגישה עד כמה הקהילה היהודית נתפסת כיעד

האיש מזמן כבר בכורסה הנוחה, מתמתח ומשחרר איבריו. אבל האם הוא זוכר את מתן צנגאוקר שחולה בניוון שרירים ומתקשה לעמוד על רגליו? במצמוץ שפתיים הוא לוגם משקה מרענן, אל מול הערוץ שבו משכנעים אותו בצדקת מעשיו, חיוך של שביעות רצון תהומית נמתח על פניו

לעומת לוחמי הלח"י והאצ"ל שהעדיפו למות ולא להכיר בזכות השלטון הבריטי לשפוט אותם בארץ ישראל, דווקא ראש הממשלה מקדם בחיוך רחב את כניסת הממשל האמריקאי לאולם המשפט הישראלי

דרוש צדיק אחד שאמון על כולם ושהמדינה יקרה לו יותר מכול, כדי להניע את המהלך הבא: לקרוא לחמשת מנהיגי המפלגות המתנגדות לנתניהו - "רוצו לבד בבחירות, שמרו על זהות מפלגותיכם, אך ותרו על ראשות הממשלה והכריזו מראש, לפני הבחירות, על מועמד אחד מוסכם לתפקיד"