ראיתי שהזמנת אנשים שלחמו לבקר את הדברים שלך. ובכן, הנני.  עברנו בין הבתים בעזה, גם אתה וגם אני. ובכן, במה שנשאר מהם. היינו בנקזים הומנטריים, כלומר, מה שנשאר מההומניטרי. לא ראיתי תעמולה אנטישמית, לא בבית הקפה ההרוס בח'אן יונס ולא במתנ"ס, וגם לא באיתורים ברפיח

ליבם של אנשי המוסר שותת דם למול הסבל העזתי, אך שכח לרגע שבעזה נמצאים 20 אנשים שגורלם חשוב לנו הרבה יותר. כאשר יובטח שלומם של אותם 20, כאשר החללים יובאו לקבר ישראל, רק אז יוכל גם גורלם של תושבי עזה להשתנות באמת

מאז שצפתה בסרטון הקשה של רום ברסלבסקי השבוי בעזה, הלב של אמו תמי מרוסק. "אני רואה את הדמעות זולגות ובוכה איתו", היא כותבת בכאב, "לצערי הייאוש, הכעס והתסכול החליפו את הרצון והתקווה לצאת משם". למרות הקושי היא מנסה להתעודד, "אני מתפללת שרום לא ויתר ועדיין יש בו את האמונה שהוא חוזר הביתה, ושהוא לא קיבל את המציאות הקשה שאולי אף אחד לא יבוא להציל אותו והוא ימות שם"

הניסיון להציג את אכזבת השרים מהרמטכ"ל כגחמה הוא עוול: הציפיות שלהם ממנו לא הגיעו מחלל ריק, והם לא הפופוליסטים היחידים בסיפור

צריך לומר את הדברים כפי שהם: כל עוד זו הממשלה (ובהנחה שלא תשנה מהותית את דרכה), לא יהיה הסכם כולל. המפתח לשינוי המצב טמון בשינוי דרמטי ומיידי בהתנהלות מנהיגי האופוזיציה, ועימם, רובו המכריע של הציבור

על פי סקר גאלופ רק 32% מהאמריקאים עדיין תומכים במלחמה של ישראל בחמאס בעוד ש-60% מתנגדים לה. 52% מתנגדים לראש הממשלה נתניהו ורק 29% תומכים בו. שיעור התמיכה הבסיסי בישראל נמצא בשפל ושיעור התמיכה הבסיסי בפלסטינים נמצא בשיא