כנגד כל ההערכות והסיכויים, ולאור ההתעקשות של הנשיא טראמפ, כל החטופים חזרו ארצה. עכשיו, לנוכח ההצלחה הזו, טוב עושה ישראל שמאפשרת לנשיא ולצוותו להוביל את תכנית "20 הנקודות". במקביל, אסור להיכנס לפסיביות. שלושה דברים חייבים להיעשות, בתיאום מאחורי הקלעים עם האמריקאים: להתעקש על פירוז הרצועה, כולל השמדת תשתיות ומניעת הברחות; בהיעדר התפרקות של חמאס מנשק, להבטיח כי כל מאמצי השיקום יתמקדו אך ורק בשטח שבשליטת צה"ל; ולבסוף, להיערך גם לאופציה הסבירה ביותר - חזרה ללחימה

הוא לא יראה נוצץ, הניצחון המוחלט. למעשה הוא לא ירגיש מוחלט בכלל. והאמת שגם לא בדיוק ירגיש ניצחון. זה יהיה מרגש ועצוב ומורכב. ועדיין, כנראה, ירגיש הכי קרוב למה שחיכינו לו

הבשורה המרגשת על השבתו ארצה של מגן קיבוץ עלומים וגיבור ישראל, רס"ר רן גואילי ז"ל, מהווה אות של מופת וכבוד עבור צה"ל וקהילת המודיעין

הדחיינות הכרונית של נתניהו, היא שהובילה את הנשיא טראמפ לחשק את ישראל ל"תכנית השלום". התכנית הזו, שתפקידנו בה הוא לא יותר מקישוט, נראית כרגע פחות כמו תכנית ישימה, ויותר כמו שאיפה מדומיינת לשקט. כבר למדנו מה עושים ארגוני הטרור עם שקט

​הימין הקואליציוני מרגיש בפסגה הפוליטית שלו, אבל הוא הולך ומוכר את כל נכסיו. את החתירה לעוצמה כלכלית וצבאית הוא מכר לעסקנים חרדים בשביל להחזיק בשלטון עוד כמה חודשים; את ערך הנאמנות הוא מכר עבור עובדי לשכת רה"מ; ואת הימין הכלכלי הוא מכר לוועדי עובדים בשביל ניצחון בפריימריז

 השבת גופתו של רן גואילי לישראל אמורה הייתה להיות רגע של סגירה. נקודה. סוף פרק. אבל בישראל של השנתיים האחרונות, שום דבר לא באמת נסגר

27 שנים שירתתי ביחידת המשא-ומתן המטכ"לית, מתוכן 17 שנים כמפקד היחידה, והייתי מעורב במאמצים להשבת חטופים ונעדרים מאז איתמר איליה, דרך גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר,  אלחנן טננבאום, אורון שאול והדר גולדין, ועד לחטופי 7 באוקטובר. מדינת ישראל הוכיחה שתעשה הכל להשבת בניה - וכעת, זה הזמן לדון בדרך לעשות זאת

החזרה הביתה אינה סוף הסיפור. זהו רק קו הזינוק של מסע ארוך, מורכב לא פחות מן המלחמה עצמה. אחרי כל מה שעברנו, אנחנו צריכים ללמוד מחדש איך להרפות את האגרוף. לאט, בזהירות. לתת ליד להיפתח, ללב להתרכך, בלי למהר ובלי להעמיד פנים שהכול כבר מאחורינו. אין פה נצחון מוחלט