זה לא רק עומס, מדובר בדרישה בלתי אפשרית: לעבוד כאילו אין מלחמה, ולגדל ילדים כאילו אין עבודה. התוצאה: תשישות, חוסר ריכוז, עצבנות ומתח. הסיבה: המוח שלכם עבר למוד חירום של “חיסכון בסוללה”.  למה אתם לא סתם "עצלנים" או "דחיינים", ואיך מתמודדים עם השגרה החדשה, כשלא ברור בכלל מתי האירוע יסתיים

סיוע מבצעי לכוחות אזרחיים לא-חמושים מעולם לא נוסה בהיסטוריה, אבל כשההמונים האיראניים יקבלו את האות לצאת מבתיהם כדי לסלק את המשטר, חילות האוויר האמריקאי והישראלי יוכלו להעניק להם בזמן אמת גיבוי צמוד במודיעין ובאש מן האוויר. זה אולי נשמע דמיוני אבל בשנתיים האחרונות ראינו לא מעט מהלכים פורצי דרך

המלחמה באיראן מרובת הישגים ומוצדקת, אבל חייב להתלוות אליה דיון נוקב בנוגע לתכלית. השתקה מלמעלה ונכונות לשתוק מלמטה משמען הסכמה לחזור על משגי עבר ולדבוק בסיסמאות שמחליפות מדיניות מפוכחת

יותר מחצי עשור חלף, ומעומק המרחבים המוגנים, המקלטים הדחוסים, הממ"דים טרוקי הדלת ושוכניהם טרוקי הנפש, מסתמן ששוב נגזר עלינו להתארגן על אפיקומן מרחוק. כי שבועיים לפני החג, ולאף אחד אין מושג היכן ועם מי ואם בכלל נשאל "מה נשתנה" או נזעק "דיינו"