מ–7 באוקטובר ועד פליי–דובאי: בימים שספינים, קמפיינים ומשפיעני רוע מאיימים להטביע אותנו, אפשר לבחור בפריזמה | נכון, יש המון לתקן, אבל יש גם נדיבות, סולדריות ונכונות נדירה להקרבה למען הזולת

אולי ההישג הכי גדול של הציונות הוא שאנחנו כבר לא חושבים עליה כשאנו מתהלכים ברחובות תל-אביב, נוסעים על אופניים ביום כיפור, מקללים בשער חמש, מייצרים מטבח מקומי שנאהב בבירות אירופה, או מקימים חברות הייטק שנמכרות במיליארדים

זו הייתה צריכה להיות מערכת בחירות קלה אחרי השביעי באוקטובר, הכשל הביטחוני החמור בתולדות המדינה. מאות אלפי ישראלים נקראו שוב ושוב למילואים. משפחות נשאו בנטל כבד. קריירות, לימודים ועסקים נפגעו. הצבא זקוק לעוד כוח אדם, בעוד סוגיית גיוס החרדים ממשיכה להיגרר

הדרך שבה המכונה תשתלט על העולם לא תיראה כמו שחשבנו 

בהתאם לחזון הספרטני, הוכפל תקציב הביטחון מרמתו ערב הקמת הממשלה והוא עוד עלול להגיע לפי שלושה מרמה זו. זהו נטל כבד מאד, שהמשק יצליח לשאת אותו רק אם תהיה ירידה חזקה בתקציב הממשלה בתחומים אחרים. פירושו של דבר נטל מילואים כבד שאינו פוחת ופגיעה חמורה, אם לא הרס של ממש, בפרנסתם של רבים

בכל פעם שאני עובר בקרבת שכונת יד אליהו בתל אביב, שכונת ילדותו, אני נזכר איך ביקרנו פעם את אביו הקשיש. ואיך סיפר לי שכשהגיע הביתה מהצבא לשבת, הוא גילה שאין לו חדר. את החדר קיבל הבן של האישה החדשה של אביו. צ'רצ'יל דיבר בנון שאלנטיות, אבל אני ראיתי שלמרות שעברו עשרות שנים, זה עדיין כאב. "יותר לא חזרתי לשם" הוא הוסיף. יחד ביקרנו את קבר אביו, כאן בבית הקברות בניר עוז 

המאמץ האינטלקטואלי הכביר שהאליטה המשפטית השקיעה כדי למנוע את פסילתו של סמי אבו–שחאדה מדהים ומדכא | מעניין שאותם מומחים ביקשו לפסול ללא היסוס את מי שמחזיקים בעמדה פוליטית שונה

אנחנו, דור ראשון ל–7 באוקטובר, שומרי הזיכרון אם נרצה ואם לא. זו משימה מחייבת. עול שלא ניתן להסירו. איך עושים זאת? בהקשבה, בהנצחה ובזעם