עם חזרת "קארפול קריוקי" לכאן 11 המגיש אודי כגן מדבר על המזל הרע של פוליטיקאים שחיקה ("טראמפ הפסיד, אורן חזן גם"), וריטה מגלה מי מחקה אותה הכי טוב (רמז: הכול נשאר במשפחה). צפו

השבוע שוב איבדתי את העשתונות שלי. מספר הפעמים שצרחתי על הילדים שלי שוב עלה בצורה אקספוננציאלית עד שהחלטתי לקחת יום חופש מהניסיון המתמשך וחסר התועלת לעשות את העבודה שלי כאילו אין לי שלושה ילדים בבית ולהיות אמא כאילו אני לא אמורה גם לעבוד תוך כדי. לקחתי יום חופש מהעבודה, כי בהורות אין ממש אופציה כזאת (אם כי לו הייתה, אני יודעת מה הייתי בוחרת). עשיתי את זה כי הרגשתי שהילדים שלי ממש צריכים יום אחד שבו אמא שלהם תהיה סבבה ולא תצרח עליהם. ובאמת היה סבבה, לפחות בהתחלה. עשינו טיול שלוליות ליד הבית וראינו סרט בטלוויזיה עם פופקורן אבל בערב כבר צרחתי עליהם שוב. כי אין לי אוויר וסביר להניח שגם לכם כבר אין. זה כבר הסגר השלישי שלנו וכמעט כל הסביבה הקרובה שלי סובלת מאותם תסמיני מחנק וייאוש. אנחנו לא נצא מזה. אתם יכולים לחגוג שני מיליון מתחסנים עד מחר, גם אני שמחתי מהחיסון בהתחלה. אבל תחסנו גם 100 מיליון, זה לא יעזור. וגם עוד סגר לא יעזור. הנה עובדה, גם הסגר הנוכחי כבר לא עובד. בניסוי שממשלת ישראל עושה עלינו היא מנסה לנצח את הקורונה עם חיסונים לכלל האוכלוסייה ופטור ממגבלות לחלק ממנה. זה שילוב סכיזופרני שבמסגרתו יד אחת של נתניהו בוזקת עלינו חיסונים מלוא החופן והיד השנייה לוחצת יד וסוגרת דילים לאחרי הבחירות עם יענקי קנייבסקי. חלק מאיתנו לא יזכו לראות את הפירות הבאושים של הסידור הזה. הם פשוט ימותו מקורונה עד אז. האחרים סתם ימותו מבפנים. הם ייכבו לאט לאט, כמו שהם עושים כבר תשעה חודשים, ויאבדו את התקווה ואת העניין.

הייתי צריכה לדעת. הייתי צריכה לדעת שהפרומו המלחיץ שרומז שג'וזי אמר לרמי משהו בלתי נסלח ונוראי מוגזם. כל פעם מחדש אני נופלת בפח הגנרי הזה. סתומה. מה באמת קרה? אז ככה. איילון הודח, ג'וזי התבאס כי קיווה שרמי יודח, ועצם העובדה שזה לא קרה גרמה לו להרגיש כאילו הפסיד לו בהורדות ידיים. הצופים האדוקים בטח זוכרים שג'וזי אמר במשימת הכנות שהוא מקנא ברמי. לא זוכרת בדיוק אם זה היה על הביטחון או על העברית המצוינת, אבל אמר. אז ג'וזי הלך להתחבא בשירותים כדי שעלבונו לא יבלוט, יצא, הסתכל על רמי וכאן התחיל חארבו-דארב. רמי שאל אותו למה הוא כועס, ג'וזי התעקש שרמי נותן בו מבטים של שמחה לאיד, ומפה לשם יצא לו מהפה המשפט: "לך תקבל ליטופים מילדות בנות 20, יא בן שישים, זה מה שאתה אוהב". עכשיו, ברור שזה משפט דוחה שלא היה צריך להיאמר, אבל בואו, שמעתי דברים יותר גרועים היום, ואני ערה רק שעתיים. חוץ מזה, מי לא אוהב שמלטפים אותו אנשים יפים ומוצקים? לא הבנתי מה הבעיה בזה. ונכון, הוא לא בן שישים, הוא בן חמישים ושבע, ולא יפה לעגל לו לעשור הבא. מעליב, כן, אבל לא בלתי נסלח, ולא כזה נורא, כי גיל הוא הרי רק מספר.

נטפליקס עומדת להציג השנה כמות שיא של סרטים, וברור שרבים מהם יהיו בינוניים ומטה. "הטיגריס הלבן" שעולה בסוף השבוע הוא דוגמה לסרט שכזה - עיבוד מאכזב ונחות לרומן המצוין והמטלטל שחשף את האכזריות של החברה ההודית ושל העולם בכלל. עדיף לקרוא את הספר

1. יום שידורי הפרידה מנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל בסביבות אחר הצהריים, כשהאיש שבחר להחרים את טקס ההשבעה של מחליפו יצא מהבית הלבן ועלה על מטוס, והתחיל את דרכו החוצה מוושינגטון. באולפן חדשות 12 ישב אז עופר חדד, שנפרד מ"הנשיא האוהד", דיבר על נשיא שנתן לנו את התחושה שהוא "מחבק אותנו", שביקר בכותל והעניק לנו "ארבע שנים חלומיות". החלום של אחד הוא סיוט לאחר. אלה לא היו ארבע שנים חלומיות ליהודי ארצות הברית, שראו את האלימות האנטישמית מגיעה לשיא בשנות שלטונו של טראמפ, את אירועי שרלוטסוויל, פיטסבורג ופאוויי, וגם תומך עם חולצת "מחנה אושוויץ" מסתער על הקפיטול. אלה לא היו ארבע שנים חלומיות לעולם, שראה את טראמפ עוזב את הסכם פריז כשמשבר האקלים נוקש בדלת. אלה לא היו ארבע שנים טובות גם לעיתונות, שנאלצה להתמודד עם מתקפה אולי חסרת תקדים על האמת, שטראמפ הוא ממחולליה.

פרסום ראשון: גורם שנכח בפגישת נתניהו עם נציגים מעולם האירועים והתרבות מסר כי ראש הממשלה הסכים לפתוח בחודש הבא את אולמות התרבות. "דובר על פתיחה רחבה של עולם התרבות במתווה של אי ירוק, ללא הגבלת קהל אלא במגבלת תפוסה של 75 אחוז, גם באולמות וגם בחוץ"