"פקיד". מילה קצרה, ארבע אותיות בסך הכול, שכולה נוטפת בוז ולעג. מפופטיץ, הביורוקרט הטרחן והמתיש מזהו זה, דרך יואכים סטוף, השוויצרי העגמומי מ"יומן הפקיד", הקומיקס המצחיק-עצוב של דודו גבע, ועד שאול מרידור וקרן טרנר-אייל-אייל - פקיד הוא איש קטן ואפור, אחד שאוהב את כוס התה שלו בדיוק באותה נקודה על השולחן ודופק בעוצמה מוגזמת עם אחת מחותמות הגומי שמונחות ליד המסמכים. זהו פקיד, סמרטוט חסר שם שכל תפקידו הוא לזרז הליכים. או לעכב אותם, תלוי איך מסתכלים על זה. בכלל, "פקיד" זו מילה אמורפית כמו "מקבלי ההחלטות". לא באמת עומד אדם אמיתי מאחוריה. התמונות הראשונות ב"עובדה" (קשת 12) ששודרה אתמול היו של מרידור בכדורגל - תחילה משחק עם החברים, אחר כך מתועד במשחק של בית"ר. הכי עממי שיש. טרנר-אייל ברגעי פנאי במושב עם ילדיה. הכי אימהית שיש. זו הייתה בחירה מודעת ומכוונת. ברגע אחד שמטו העורכים את הקרקע מתחת לתדמית ה"פקיד" שהודבקה לשניים. לא פקידים, אלא אנשים כמוני וכמוכם - מחייכים, עצובים, מזילים דמעה, אפילו נעלבים. הרי עלבון היא התכונה הכי לא פקידותית בעולם. מתי לאחרונה שמעתם מפקיד את הביטוי "נשמתי עמוק" או "נפגעתי"? האם בכלל רשאי אדם לעבוד במשרד ממשלתי, ועוד כזה שהכי קרוב לאנשים שמנהלים את המדינה, אם הוא מחזיק בתכונה הזאת?

קפה, כף יד או מזל עיוור? שלחנו את שחר כהן למתקשרת כדי לברר מה יהיה איתנו בעניניי אהבה. 700 שקל וחצי שנה אחרי, הנה מה שהיא אמרה ומה שבאמת קרה

אין לה טלפון, מחשב או מכונת כתיבה, אבל היא הפכה להיות אחת הכותבות הבולטות של דורה. ב"נגיד שזאת עיר", הסדרה החדשה על פראן ליבוביץ בנטפליקס, הבמאי מרטין סקורסזה מציג בפנינו סיפור אהבה נדיר בין אדם למקום. התוצאה מתסכלת, אבל קורעת מצחוק