הפכנו לחברה שמגיבה מהר מדי וחזק מדי. כל אירוע מקומי הופך תוך רגע ל"הוכחה" לתהליך רחב. תמונה אחת נהיית סמל. החלטה אחת נהיית מגמה. וכשכל דבר הוא מגמה, שום דבר כבר לא באמת חשוב

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא, עבורי, היום הקדוש ביותר בשנה, כך אמרתי לילדיי בשבת האחרונה. הם הביטו בי ושאלו בתמימות: “אבא, לא יום כיפור קדוש יותר? לא פסח?”. עניתי להם בפשטות, מתוך הלב: "לא, כי ביום הזה אנו עומדים מול קדושתם של בני אדם, לא מלאכים"

הניסיון העולמי מלמד שברגע שהאתוס נסדק, שום תקציב לא יוכל לשחזר אותו. עכשיו זה הזמן לשינויים רדיקליים שיבטיחו את עליונות צבא ההגנה לישראל שנים קדימה

הנאומים החגיגיים על מצבנו הנפלא, שישטפו את המדינה ביומיים הקרובים, תלושים מהמציאות. האחיזה בשטחים בלבנון ועזה היא זמנית, אשליית השותפות עם ארצות-הברית במלחמה מול איראן קרסה. למרות זאת, המדינה חזקה מכל ממשלותיה

דווקא יום הזיכרון, שבו מועלים על נס אלה ששילמו את המחיר היקר ביותר, הוא הזמן והמקום לדבר על ועם אלה שאמנם נותרו בחיים אך לא הרבה מעבר, בגלל שמצאו את עצמם מתנהגים או מונהגים בניגוד מוחלט לערכים שעליהם חונכו

את המחיר לעצמאות שילמו ומשלמות משפחות השכול הרבות ושהתרבו עוד בשנים אלה מאז 7.10, כולל משפחתנו לדורותיה, ומשלמים הפצועים בגוף וברוח אבל המחיר הנורא כולל ציווי קדוש לשמירה על המדינה שצה"ל וכוחות הביטחון עומסים על שכמם, שהעוסקים בזוטות התככים הפוליטיים יזכרו הן את אחריותם הן את חובתם

על צה"ל מוטלת חובה חוקית לפעול לשוויון הזדמנויות, והוא אינו יכול להמשיך לדחות הכרעה באמצעות פיילוטים אינסופיים והבטחות לעתיד. בית המשפט מבהיר כי מודל של "נבחן שוב בהמשך" אינו עומד עוד במבחן, במיוחד כשכבר קיימים נתונים, ניסיון מבצעי והוכחות מהשטח