השמאל מצוי בוויכוח ארוך עם אלה בצד היהודי המתנגדים להכרה בפלסטינים, אבל בשונה מן העבר הוא סלחן הרבה פחות כלפי הצד הפלסטיני. השמאל החדש דורש צעדי הכרה ממשיים – מהצהרות, דרך חינוך והסתה והיחס לטרור ועד "זכות השיבה". מכיוון שבסוגיות הפרקטיות ישראל היא שנדרשת "לתת", התמורה חייבת להיות ברורה

אני לא חושב שצריך להוריד את "מרד הגנרלים" מהמדפים. אני מעדיף שבדמוקרטיה יתפרסמו גם ספרים שאני חושב שהם שגויים, ושאנשים יוכלו לקרוא, לבקר ולהתווכח איתם. אבל לחופש הזה יש צד שני: חופש הביטוי הוא החופש לדבר. הוא אינו הופך את הנאמר לאמת, ואינו חסינות מהצורך להוכיח טענות עובדתיות חמורות – גם כשהנאשם אינו תובע אותך

ההסתמכות על מקור מים עיקרי אחד באזור שלנו היא טעות מיסודה, ואת זה יודעים היטב כל מי שמעורבים בניהול משק המים, שמתכוננים לכל תרחיש חירום אפשרי למתקפות סייבר שמשתקות את תעשיית ההתפלה

ההיגיון הטקטי ברור. אלא שהיגיון טקטי אינו תחליף לאסטרטגיה. השאלה אינה רק כיצד טראמפ רוצה לנהל את החודשיים הקרובים, אלא לאן הוא רוצה שהלחץ הזה יוביל

אילו היו קוראים להסכמים שנחתמו בסוגיית עזה, איראן ולבנון בשמם האמיתי — הסכמי הפסקת אש — זה אולי היה פחות נוצץ ופחות מתאים לטקסים בבית הלבן, אבל הרבה יותר מדויק. ובעיקר, היה מאפשר להבין נכון יותר את מצבה האסטרטגי של ישראל באזור